להשכיב את הילדים לישון צהריים בשבת או "למשוך" אותם עד הערב?

"בשבת בצהריים אני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות. אחרי הסעודה אני גמורה, רוצה רק לשים את הראש ולישון קצת, אבל הילדים ערים, מסתובבים, רבים, מבקשים, ואני מרגישה שאני יוצאת מדעתי. מצד אחד, אם אני משכיבה אותם בצהריים, הלך לי מוצאי שבת. הם חוגגים עד מאוחר, ואני נשארת עם ערב שלא נגמר. מצד שני, אם אני לא משכיבה, כל הצהריים בבית עצבני, מתיש, כולם עייפים, וגם מוצאי שבת לא באמת נהיה רגוע, כי בקיץ שבת יוצאת מאוחר ממילא. מה עושים? להשכיב אותם בצהריים למרות שיחגגו במוצאי שבת, או לוותר על השינה ולקוות שאיכשהו הערב יהיה קל יותר?"

עד שמגיעים לשם, כל הצהריים יכול להפוך למתוח: מריבות, בכי, עצבים

אני מבינה מאוד את השאלה הזו.

את רוצה לנוח, לעצום עיניים, להחזיר לעצמך קצת כוח. אבל בראש כבר מתחיל החשבון: אם הם יישנו עכשיו, מה יהיה בערב?

כשהמנוחה בצהריים מרגישה כמו תשלום בערב

בפועל, הרבה הורים מרגישים שהם עומדים מול שתי אפשרויות לא טובות. אם משכיבים בצהריים, הילדים באמת נחים גם הבית יכול להירגע קצת. אבל בערב הם "חוגגים", מושכים זמן, לא נרדמים ומוצאי שבת נהיה ארוך ומתיש.

אם לא משכיבים בצהריים, אולי יש תקווה שהם יירדמו מהר יותר בערב. אבל עד שמגיעים לשם, כל הצהריים יכול להפוך למתוח: מריבות, בכי, עצבים, ילדים שלא מצליחים להעסיק את עצמם והורים שכבר מרגישים שאין להם סבלנות לכלום.

ילד עייף צריך לישון

ואז גם מוצאי שבת לא תמיד נהיה קל יותר. במיוחד בקיץ, כששבת יוצאת מאוחר ממילא, הילדים מגיעים לערב אחרי הרבה שעות של עייפות. לפעמים דווקא אז ההשכבה קשה יותר וכך נוצרת התחושה שאין בחירה טובה: או לוותר על המנוחה בצהריים, או לשלם עליה במוצאי שבת. 

הבעיה היא לא שנת הצהריים עצמה

כאן חשוב לי לדייק משהו: הבעיה היא לא עצם זה שהילד ישן בצהריים. הרבה פעמים הבעיה היא שיש אקסיומה מוכרת מאוד שאומר: אם הוא יישן בצהריים הוא לא יישן בלילה.

אבל זה לא בהכרח נכון. ילד עייף צריך לישון וכשילד עייף לא הולך לישון, הגוף שלו לא נרגע לבד ולפעמים קורה בדיוק להפך: הוא נכנס לעוררות, הוא מתנגד, הוא בוכה, הוא משתולל, הוא רב עם אחים ואז מהצד זה נראה כאילו הוא בכלל לא עייף ("הוא פשוט מלא אנרגיה" עוד אקסיומה שנשאיר לפעם הבאה…)

אגלה לך שזו בדיוק העייפות.

כשילד נראה ערני, אבל בעצם הוא כבר עבר את הזמן

אחת הטעויות הכי נפוצות היא לזהות עייפות רק כשהיא מגיעה לשלב המאוחר שלה. בהתחלה ילד עייף יכול דווקא להיות שקט יותר, קצת בוהה, פחות יוזם, פחות מחפש פעילות, לפעמים הוא נראה כאילו הוא "סתם רגוע".

אחר כך העייפות מתחילה להתגבר ונראה פיהוקים, שפשוף עיניים, חיפוש משחקים או אוכל, חוסר שקט, קושי להעסיק את עצמו… ואם מפספסים גם את השלב הזה? מגיעים לעייפות מאוחרת יותר: השתוללות, מריבות, בכי, צרחות, עקשנות והתנגדות חזקה להשכבה.

ופה הרבה הורים מתבלבלים. הם רואים ילד שמתרוצץ בבית ואומרים: הוא לא עייף בכלל. תראי כמה כוח יש לו אבל בפועל, יכול להיות שהוא כבר עבר את הזמן הנכון לשינה ועכשיו הרבה יותר קשה לו להירגע.

מה הגוף של הילד אומר עכשיו?

לפני שמחליטים, בודקים מה הגוף שלו אומר

לכן אני לא ממליצה להחליט מהשאלה: "מה יהיה במוצאי שבת?" אני מתחילה מהשאלה: מה הגוף של הילד אומר עכשיו? האם הוא נהיה שקט יותר אחרי הסעודה? האם הוא מתחיל להיות חסר שקט? האם הוא מחפש אטרקציות וממתקים ולא מצליח להעסיק את עצמו? האם הוא כבר נכנס למריבות, בכי והתנגדות?

אלו סימנים שחשוב לראות אותם בזמן, כי סימני עייפות הם לא הפרעה לתוכנית של ההורים, הם איתות של הגוף. כשילד שוב ושוב לא הולך לישון כשהגוף שלו מאותת עייפות, הוא עלול ללמוד להתעלם מהאיתותים האלה. ואז בהמשך דווקא יהיה לו קשה יותר להיכנס לשינה כי הוא למד "לא ללכת לישון כאשר הוא עייף".

אז מה עושים בשבת בצהריים?

במקום להחליט מראש ששנת צהריים תהרוס את הלילה, כדאי לבדוק האם הילד באמת עייף עכשיו. אם הוא עייף, יש מקום להשכיב אותו מתוך הבנה שזה צורך של הגוף שלו.

במקביל, אפשר לדייק: לחשוב על תזמון השינה, על אורך השינה, ועל שעת ההשכבה בערב. אבל הדיוק הזה צריך להגיע מתוך היכרות עם הילד, ולא מתוך פחד ממוצאי שבת. ילד שישן בזמן בצהריים, לפני שהוא מגיע לעומס יתר, יצליח להיכנס לערב רגוע יותר.

אם הילד עייף השינה היא צורך של הגוף, לא פינוק

המסר החשוב: לא מחליטים מתוך פחד

ההחלטה אם להשכיב בשבת בצהריים צריכה להתחיל מהתבוננות פשוטה: האם הילד שלי עייף עכשיו ומה הגוף שלו מבקש ממני לזהות?

כשהילד מתקשה להירדם בערב, זה לא סימן שהוא לא היה צריך לישון בצהריים. לפעמים זה בדיוק להפך: הוא היה עייף, עבר את הזמן הנכון בשלבים המוקדמים של העייפות ועכשיו קשה לו יותר להיכנס לשינה. צריך ללמוד לזהות את העייפות בזמן, ולקבל החלטה מתוך היכרות ולא מתוך פחד.

צידה לדרך: לפני שמוותרים על שנת צהריים

אל תתחילי מהשאלה "מה יהיה במוצאי שבת?" אלא מהשאלה "מה הילד שלי צריך עכשיו?". משם מתחילה החלטה רגועה ומדויקת יותר.

● שימי לב איך הילד נראה אחרי הסעודה: שקט, בוהה, חסר שקט או כבר עצבני?

● אל תחכי רק לבכי והשתוללות: העייפות מתחילה דווקא בשקט.

● אם הוא כבר במריבות, בכי והתנגדות, יכול להיות שהוא עבר את הזמן הנכון לשינה.

● אם הילד עייף השינה היא צורך של הגוף, לא פינוק.

● אפשר לדייק את זמן השינה ואורך השינה אבל לא מוותרים עליה בגלל הפחד.

והכי חשוב: מוצאי שבת חשוב, אבל גם הגוף של הילד חשוב. כשמכירים את סימני העייפות שלו ההחלטה נעשית הרבה יותר רגועה. זכרי, מחליטים מתוך ידע, ולא מתוך פחד.

חנה בתיה אסרף - סופר מאמי | יועצת שינה בינלאומית לתינוקות וילדים. מובילה לשינה רציפה בלילה ללא בכי ומאבקים. יש לך שאלה או פנייה? contact@supermami.co.il