"המסעדה עלתה באש. עברנו בתוך הלהבות ויצאנו ללא פגע"

זה קרה זמן קצר לאחר שמחת תורה תשפ"ד. קריית שמונה שינתה את פניה: החנויות ננעלו, הרחובות התרוקנו ורובם המוחלט של תושבי העיר פונו מבתיהם. ובכל זאת, בתוך השממה, מסעדת האחים ממן נותרה פתוחה, כשהצוות ממשיך לבשל אוכל חם עבור החיילים שזרמו לגזרה. לפתע פילחה את האוויר אזעקה, ובתוך פחות מחמש שניות פגעה רקטה במבנה המסעדה.

"צוות המסעדה כולו היה בפנים, ובכל זאת ברוך ה' לא היו אבדות בנפש", מספר הרב יצחק ממן, רב בית המדרש לצעירים בקריית שמונה וממייסדי כולל "אור ישראל". "היו רק שני פצועים, בינוני וקל. נס גלוי. למחרת בבוקר קיבלתי טלפון ממנהל המסעדה, שהיה נסער כולו: 'כבוד הרב, שמעת? ניצלנו ממוות בטוח'.

אברכי הכולל בקריית שמונה (צילום: נתנאל עמוס)

הרב עידן נאבול

"לבעל המסעדה הצדיק לא היה שמץ של ספק", מוסיף הרב ממן. "הוא הסביר לי: 'עם תחילת המלחמה, כששמעתי על מה שקרה בדרום, הזדעזעתי ואמרתי לעצמי שאני מקבל עליי מהיום ללבוש טלית קטן ולשמור שבת וחג. אלו דברים שהיו תמיד קשים לי מאוד, ובכל זאת החלטתי להקפיד עליהם.

'את השבת הראשונה שמרתי בעקשנות, למרות הקושי, והנה מיד למחרת, ביום ראשון, קרה הנס. הרקטה נפלה בדיוק בנקודה שבה ישבנו לפני האזעקה. אילו היינו נשארים שם עוד שנייה אחת, מי יודע איפה היינו כיום? ולא רק זה – ברגע שהרקטה פגעה, החנות החלה לבעור והיה ברור שהאש מגיעה תוך רגע לבלוני הגז. עברנו ממש בתוך הלהבות ויצאנו החוצה בלי שום פגע. לא יאומן איך בורא עולם שומר ומגן עלינו'".

הרב יצחק ממן עם הרה״ג ראובן אלבז שליט״א (צילום: יאיר רוזנברג)

לאחר שבת בישיבת אור החיים

להביא יהדות לעיר

הכולל, אותו ייסד הרב ממן, קיים בקריית שמונה כבר שמונה שנים. "כשהכולל הוקם התגוררתי ביישוב מעלות תרשיחא", מספר הרב ממן, "אבל אז שמעתי על קריאתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל ונרתמתי למשימה. ר' חיים אמר שרק בכוח התורה יהיה ניתן להגן על תושבי העיר, ומכאן נולד הרעיון. התחלנו לקבל אברכים לכולל, והקמנו קהילה קטנה של בני תורה, שכיום יש לה מוסדות מסודרים שהולכים ומתפתחים עם השנים.

"הרעיון לפתוח כולל על הגבול התברר בסופו של דבר כחיוני וכל כך חשוב", מתרגש הרב. "ראינו זאת בחוש עם פרוץ המלחמה, כשהתברר שבשמחת תורה תשפ"ד מחבלי חיזבאללה היו מוכנים במנהרות, עם ציוד מלחמה ומזון, במטרה לפרוץ לעיר. רק ברגע האחרון הם לא הצטרפו למחבלים מעזה, ממש כפי שהבטיח ר' חיים – הפעילות התורנית שמרה עלינו".

יחד עם הרב ממן, ייסד את הכולל הרב עידן נאבול, המכהן כיום כראש הכולל. "החיבור עם תושבי העיר היה מהיר מאוד", מספר הרב נאבול. "התושבים הם בעלי מסורת חזקה מאוד, בזכות הסבים והסבתות שכולם היו דתיים. גם אלו שאינם מגדירים את עצמם כדתיים הם בעלי יראת שמיים ואהבת תורה, וקל מאוד להתחבר אליהם. אין צורך להיות דרשן או נואם, מספיק שתהיה אברך פשוט ותציע להם חיבוק, חום ואהבה. הקשר נוצר בצורה של חבר מביא חבר. לצד לימוד התורה, האברכים שלנו הוסיפו פעילות של קירוב ברחבי העיר".

ובכל זאת, בוודאי לא היה פשוט לרתום את הנערים ללימוד תורה.

"בוודאי", מסכים הרב ממן, ומציין כי הדרך הייתה רצופה באתגרים. "כשהתחלנו לפעול בקריית שמונה, התושבים לא הבינו מדוע הגענו ומה אנחנו מחפשים בעיר. היו הורים רבים שלא אפשרו לילדיהם להשתתף בפעילויות התורניות שלנו, ולקח זמן עד שהצלחנו לגבש לעצמנו תדמית שאינה מאיימת, להתחבר ולגעת בלב של האנשים. כיום, אגב, ההורים שבעבר התנגדו לפעילות הם התומכים הנלהבים ביותר.

"בתחילה הגיעו לפעילות בסך הכל שני נערים", הוא משחזר. "פגשתי אותם מדי יום, ולימדתי אותם גמרא. בסיומו של השבוע, ביום חמישי, הם לא הגיעו. התקשרתי אליהם ושאלתי: 'איפה אתם?'. הם ענו לי: 'אנחנו במועדון'. אני זוכר את גודל התסכול שלי: 'איך ייתכן שאחרי שלמדתי איתכם גמרא במשך כל השבוע, אתם הולכים למועדון?'. זה ציער אותי כל כך, עד שנתקלתי בדברי הזוהר על כך ש'האור שבגמרא משיבם למוטב'. אז עוד לא הבנתי עד כמה זה נכון, כי המשכתי ללמוד איתם שבוע אחר שבוע, מבלי שראיתי שינוי ומבלי שהצליחו לצרף חברים נוספים.

"ובכל זאת, אט אט החלו להצטרף עוד ועוד נערים. באחד הימים הבאנו את הרב רונן שאולוב להרצאה, ולפני שהוא עלה לבמה, מסרתי שיעור וסיפרתי לבני הנוער שיש לנו פעילות קבועה. ניגש אליי לאחר מכן נער בעל שיער צבוע וקוצני כולו, ושאל: 'מה, יש שיעורים? לא ידעתי'.

"החלפנו מספרי טלפונים, והוא החל להגיע לשיעורים בקביעות. כבר בשיעור הראשון הוא קיבל על עצמו שמירת שבת, וברוך ה' החזיר את כל משפחתו בתשובה לאחר שהודיע לאמא שלו: 'אם את לא שומרת שבת – אני הולך לאכול אצל סבתא, שהיא כן שומרת'. האמא לא הרגישה בנוח: 'אתה הולך לאמא שלי, ואני לא באה?'. אז היא הצטרפה, ובהמשך הצטרפו יתר בני משפחתו שהחליטו לשמור שבת באופן מלא. אגב, שני הנערים הראשונים שהתחילו ללמוד אצלנו הם כיום אברכים בכולל שלנו בקריית שמונה. לצידם יש רבים נוספים שעשו מהפך מוחלט בחייהם, וכיום לומדים בישיבת 'אור החיים' של הרב אלבז או ב'ישיבת אחינו'. יש לנו בחור, שבזמן הקרוב עתיד להתחיל ללמוד בישיבה בביתר עילית של הרב זמיר כהן".

שקד רחמים (צילום: יאיר רוזנברג)

סיום מסכת לבוגר המדרשייה

לומדים ומתקרבים

"ככל שחלף הזמן, גדל מספר האברכים והגיע ל-20", מספר הרב ממן. "גם הפעילות גדלה בקצב מואץ, עד שהגענו למצב בו בכל רחבי העיר יש מאות בחורים שנשלחים לישיבות קדושות. בנוסף, האברכים שלנו לא מסתפקים בפעילות מקומית בלבד; הם פועלים גם במטולה, בחצור הגלילית, בכפר בלום ובעוד מקומות שנחשבו לאזורים חילוניים לגמרי".

שקד רחמים, אחד האברכים בכולל, מספר: "גדלתי כחילוני ללא שום קשר ליהדות, אבל אז הכרתי את הרב נאבול, והתחברנו. שאלה פה ולימוד שם, עד שהוא אמר לי: 'שקד, מקומך בישיבה'. שאלתי את הרב: 'על מה אתה מדבר? מה לי ולעולם התורני?'. הייתי אז שחקן כדורגל בליגת העל, עם חיי זוהר גדולים מאוד. אבל הרב קירב אותי ונתן לי להרגיש שאני מסוגל להיות בחור ישיבה, בדיוק כפי שהוא משדר לבני נוער נוספים".

מה מושך את הנערים להתקרב? הרי יש להם הכל...

"התשובה היא שאין להם כלום, והם מודעים לכך", אומר שקד בפסקנות. "העולם החיצוני מלא בתחרויות, בשטויות, וכאשר הם מגיעים לכולל, הם מרגישים שמחבקים ואוהבים אותם באמת. זה לא עוד כולל, זו ממש תחושה של משפחה. יושבים אצלנו זה לצד זה אנשים בכל הגילים, במגוון רחב של עיסוקים ומקצועות. הרעיון שלנו הוא למלא את כולם, ולתת את החום שכל כך חסר. אני מרגיש שכולנו מתקרבים יחד איתם, וזוכים לעשות הרבה נחת רוח לאבא שבשמיים".

מה קרה עם פרוץ המלחמה? האם הכולל הושבת?

"מרגע שפרצה המלחמה תושבי העיר פונו, ואיתם גם אברכי הכולל", אומר הרב נאבול. "במשך שנתיים לא הייתה אפשרות לחזור לעיר, וממילא הפעילות כמעט לא הייתה קיימת".

"באופן אישי עברתי בתקופה זו לעתלית, והשתדלתי לפעול שם ולחזק את התושבים", מוסיף הרב ממן. "פעם בשבוע נסעתי לטבריה, ופעם נוספת לתל אביב, כדי לפגוש את בני הנוער שפונו למלונות ולחזק אותם. מעמד הסליחות של אותה שנה התקיים בעתלית, והיה מרגש לראות מאות בני נוער מכל האזור שהגיעו לקחת בו חלק. תושבי המקום סיפרו לי לאחר מכן בדמעות, שכבר ארבעים שנה לא נראה מחזה כזה ביישוב".

אך העיניים היו נשואות כל העת אל חזרתו של הכולל לקריית שמונה, תהליך שהתהווה בהדרגה. "אחרי שנה פתחנו את הכולל מחדש בצפת", מספר הרב נאבול. "האברכים מסרו את נפשם ממש, כשעברו עם משפחותיהם להתגורר בצפת, וכך זכינו להחזיר את לימוד התורה לאזור. בתחילת שנה זו, מיד כשהתאפשר לנו לחזור, חזרנו אל המערכה. אנחנו עובדים כיום ביתר מרץ, מנסים להספיק את כל מה שהפסדנו, להביא עוד תורה ולימוד לעיר שבימים אלו משתקמת מחדש.

"כאן המקום להודות לקהילה הנפלאה אכסניה של תורה 'בית כנסת אורי אזולאי' ולעומדים בראשה, משה וגיורא אזולאי, על כל העזרה, הסיוע והאירוח הנפלא בכזו אהבה".

להיות שליחים

בכולל מציינים לא רק את חזרתם לפעילות, אלא גם את קבלתו של מבנה בהקצאה, שיהיה מיועד לכולל, ויוקמו בו גם מדרשיית נוער ומשחקייה. "אנו משערים שהמבנה שקיבלנו יביא לקירובם של בני נוער נוספים. בימים אלו אנו נערכים לקבלתם של אברכים נוספים לקהילה, כדי שנוכל לספק מענה מקיף ומספק לצרכים הגוברים".

האם אברכים לא חוששים להצטרף לקהילה בשל המצב הביטחוני?

"ברור שיש חשש, אבל התחושה היא שאנחנו עומדים ממש לפני סיום המלחמה והעניינים מתחילים להירגע. לצד זאת, זיכוי הרבים כל כך גדול והסיפוק ענק", מסביר הרב ממן.

הרב נאבול משלים: "ידוע ש'מי שמאמין לא מפחד', ואנחנו ברוך ה' מאמינים גדולים. אנו בטוחים שעוד יגיעו לכאן בקרוב אברכים נוספים ושהקהילה תגדל ותפרח, כי הם יקלטו את גודל השליחות שיש בפעילות הזו".

"ללמוד בכולל בירושלים או בבני ברק זה דבר חשוב", מוסיף שקד, "אבל אם באמת רוצים לחוש סיפוק ולראות בעיניים את המהפכה שמחוללים – זה בדיוק במקום כמו קריית שמונה. רק כאן אתה עובר ברחוב, ובחורים מציפים אותך בשאלות: מתי אתה לוקח אותנו לביקור בישיבת אור החיים? מתי נתארח בשבת בישיבה קדושה? ואלו נערים שעד אתמול לא ידעו בכלל מהי ישיבה. ההשתוקקות כאן היא אדירה, ובפרט כעת, בעקבות המלחמה, כולם רוצים להתחזק ולקחת את עצמם צעד קדימה. כי זה בדיוק הזמן והמקום".

"ראינו זאת בחודש אלול האחרון", אומר הרב ממן בהתרגשות, "כשארגנו אירוע סליחות בהיכל התרבות. האולם היה מלא עד אפס מקום, למרות שעד אז חזרו לעיר פחות מ-50% מהתושבים. באירוע השתתפו כ-850 איש, והיה כל כך מרגש לראות את זה. יש כאן צמא וביקוש אדירים, ואנו מתפללים ומייחלים שנזכה להיות שליחים טובים לכל תושבי העיר".