כשעצב נוגע בשמחה, זה לא רק הסיפור שלנו – אלא של העם היהודי כולו

באותו ערב, בין המשניות לשבע הברכות, בין הגעגוע לשמחה, הרגשתי את הסוד הזה של החיים היהודיים.

השבוע נפגשנו בבית הכנסת, לציין 11 חודש לפטירתו של אבא שלי.

אמרנו משניות לעילוי נשמתו, וניסינו לעכל את העובדה שהעולם ממשיך גם כשמישהו יקר כל כך כבר לא נמצא איתנו.

לאחר מכן מצאנו את עצמנו מארגנים את השבע ברכות האחרון של בתי ובעלה היקרים. חיוכים, ברכות, חיים חדשים שמתחילים את דרכם.

ולרגע עמדתי מהצד, והבטתי במציאות הזאת בפליאה.

איך יכול להיות שבאותו יום, כמעט באותה שעה, הלב בוכה, וגם שמח?

אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שזו לא רק המציאות שלנו, זו המציאות של כל יהודי, ושל עם ישראל ככלל.

יהודי נדרש להחזיק בלבו שני הפכים.

לדעת לכאוב ולדעת לשמוח באמת,

לא למחוק את העצב בשם התקווה, ולא לוותר על התקווה בגלל העצב.

הלב היהודי הוא לב שמסוגל להכיל געגוע עמוק לצד הודיה גדולה.

עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת.

אין כאן סתירה.

כי העצב שלנו, בתור עם, תמיד מחובר למשמעות, להמשכיות, לאמונה, לנצח,

והשמחה שלנו אינה שטחית. היא נולדת מתוך ההבנה שהחיים חזקים מהכול, שהם ממשיכים לנבוע גם מתוך המקומות הכואבים ביותר.

חשבתי על אבא. על דור שהולך, ועל דור שממשיך.

על נשמה שעולה למעלה, ועל בית חדש שנבנה למטה.

על אדם אחד שחסר כל כך, ועל משפחה שמתרחבת ומוסיפה אור לעולם.

ופתאום הרגשתי איך שני האירועים האלה אינם שני סיפורים נפרדים.

הם אותו סיפור.

הסיפור הגדול של עם ישראל, שמתגלה בתוך הסיפור הקטן והאישי שלי.

וכשעמדתי שם ושמחתי עם בתי, חשבתי לעצמי שאולי זו המתנה הגדולה ביותר שאבא השאיר לנו: להמשיך.

לאהוב.

לבנות.

לשמוח.

כי זו התשובה היהודית לכל אובדן.

לא לשכוח את מי שהלך, אלא להוסיף חיים, אור, להוסיף טוב בעולם בזכותו.

אולי זו גם הסיבה שהעם שלנו הצליח לקום שוב ושוב לאורך הדורות. מפני שמעולם לא נתנו לכאב להפוך לסוף הסיפור.

ידענו לבכות, אבל גם לבנות.

להתאבל, אבל גם לחתן ילדים.

להרגיש את החסר, ובאותו זמן להודות על השפע.

היום, בין המשניות לשבע הברכות, בין הגעגוע לשמחה, הרגשתי את הסוד הזה של החיים היהודיים.

את הכלל שנכנס לתוך הפרט.

את הסיפור הגדול של עם ישראל שמתגלה בתוך רגע אחד קטן של החיים שלי.

זו אחת המתנות הגדולות ביותר שאבא השאיר לנו: להמשיך. לא להמשיך למרות הכאב, להמשיך יחד איתו.

לשאת בלב את מי שאיננו, ובאותו לב ממש לפנות מקום למה שעוד נבנה.

כי זה מה שיהודי עושה.

הוא מחזיק את שני ההפכים, ולא נותן לאף אחד מהם לבטל את השני.

יהי זכרו ברוך, משה בן יצחק.

ומזל טוב לזוג האהוב שלנו, שיזכו לבנות בית מלא תורה ואורה אהבה, אמונה ושמחה.