איך אפשר להפוך מקום שבור בתוכנו לשליחות?

דמיינו שלרגע הכול נעצר.

אין יותר מחשבות על מי אשם, אין חיפושים אחר סיבות חיצוניות, ואין ניסיון להסביר מדוע החיים לא מתנהלים כפי שרצינו.

נותרת רק הכרה אחת פשוטה: מה שמתרחש בחיינו ברגע זה - גם אם הוא כואב, מבלבל או חסר היגיון,  אינו תוצאה של גורל אכזר או של כוחות חיצוניים שפועלים נגדנו. לפי גישת המודעות לתודעה, מדובר במשהו עמוק הרבה יותר. זהו ביטוי של תהליכים פנימיים שהחלו בתוכנו לפני זמן רב, לעיתים מבלי שהיינו מודעים להם כלל.

מי שמדבר על כך רבות בספרו הוא פרנק וונדרר, דוקטור לפסיכולוגיה וחוקר תודעה, שבמשך שנים רבות עוסק בחקר המודעות האנושית. בכתביו הוא מבקש לסייע לאנשים להשתחרר מהזדהות מוחלטת עם סיפור חייהם ועם תפיסות מגבילות (כמו למשל המשפט 'אין לי מספיק ביטחון עצמי') - ולגלות את מה שהוא מכנה 'נס התודעה', המימד העמוק והשקט שאף אחד לא מדבר אליו בקיום האנושי. לא הבנתם? אסביר: המסר שלו הוא שבכל רגע נתון, אנחנו נמצאים בנקודה בחיים שבה אנחנו מסוגלים לראות דברים שבעבר לא היינו בשלים להבין אותם בשלימות. 

פחדים ישנים, דפוסי התנהגות, מנגנוני הגנה והרגלים שנוצרו לאורך השנים ממשיכים להשפיע על הדרך שבה אנו חווים את המציאות, ולא פעם הם מונעים מאיתנו לעשות גם את המעט שאנחנו כן יכולים לעשות כדי להתקדם בחיים. מה שאומר שהאירועים שאנו פוגשים כיום בחיינו, הם הד רחוק של בחירות, מחשבות או תפיסות שהתקבעו בעבר.

ואנחנו, החיים שלנו, וכל מה שבתוכם - הם השתקפות. 

מי מאיתנו לא מתמודד עם חרדות?

המציאות שלנו מציבה מולנו מצבים, אנשים ואתגרים שמגלים לנו היכן התרחקנו מעצמנו, היכן ויתרנו על האמת הפנימית שלנו והיכן שכחנו את הקשר שלנו למהות העמוקה שלנו, ואני אוסיף על דבריו - כיהודים. איפה הלב שלנו, לאן אנחנו שואפים להגיע במלחמה הקטנה הזו שבתוכנו, שאין מי שיכריז בתוכה על הפסקת אש?

אנחנו נוטים לחשוב שחופש פירושו חיים ללא קשיים, אך פסיכולוגים וחוקרי תודעה כמו וונדרר טוענים שחופש אמיתי, כזה שלא תאבדו עם כל ניסיון שיעבור עליכם - הוא היכולת לפגוש את הקושי, מבלי לברוח ממנו. 

רוצים דוגמה?

במציאות המטורפת שלנו בישראל, אנשים רבים מתמודדים עם חרדות. חלק מאותן חרדות הוא הקושי לפגוש אנשים חדשים ואנשים בכלל. אתם יכולים לקרוא לזה העדר ביטחון עצמי, אבל לא מדובר רק בזה.  התחושה היא כאילו מישהו שמט להם את הקרקע מתחת לרגליים, ומיומנויות שהיו ברורות כל כך בעבר, פשוט ניטלו מהם. 

אז קודם כל, אסור לחפש אשמים או לנסות להילחם בעצמנו. אנחנו לא מלאכים, ולא נשלחנו לעולם הזה כדי לתקן בבת אחת את הכל. 

קודם כל, צריך לעצור. 

להתבונן, להרגיש, ולהיות נוכחים בתוך החוויה של הקושי, בדיוק כפי שהיא. כשאתם מסוגלים לומר לעצמכם 'זה חלק מהייעוד שלי להרגיש עכשיו את הקושי הזה', אתם תפסיקו להילחם במה שאתם לא יכולים לשנות, ותתחילו ללמוד ממנו. 

השער אל זיכוי הרבים עובר דווקא בקושי שלכם

מי לא עובר קשיים? תנו לי במה, מיקרופון ואוזניים כרויות לשמוע, ואספר לכם על כל כך הרבה קשיים שעברתי בחיי, החל מהקושי בכלל לדעת מי אני, מה אני אוהבת, מה הנשמה שלי רוצה, מהו הייעוד שלי. נלחמתי המון בעצמי עד שגיליתי פיסה ועוד פיסה של מידע, והכל נקנה בקושי, אבל היום אני מבינה שדווקא הקושי היה עבורי שער. 

הוא היה שער שדרכו פתחתי לי חיבור מחודש אל עצמי הבוגרת, השואפת, המתבוננת, המכילה. 

הוא פתח לי שער להתפלל על התפקידים שברצוני לאייש, ולסיפור שברצוני לספר כאן בעולם מבלי שיהיה לי את התירוץ הלירי המשכנע של המשוררת רחל: 'רק על עצמי לספר לא ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה. גם משאי עמסתי כמוה, רב וכבד מכתפי הדלה'. 

אז כן, הסיפור שלי עובר בקושי שנמשך למעשה עד עצם הרגע הזה, עד עצם הנשימה הזו שאני נושמת, עד עצם המילה הבאה שאכתוב - כי למרות שנלחמתי וכבשתי, נפלתי וקמתי, נרדמתי והתעוררתי והצלחתי לעמוד על במה כדי לספר - עוד לא הגעתי. 

אני מבינה את זה שיש ייעוד נוסף שמחכה לי, ואני מתחילה להבין לאט לאט מהו - הגשמה שעוברת בין כל כך הרבה שברי מילים ומנגינות שאני מחברת לעצמי בינתיים. אבל השער הזה עדיין סגור. הקושי  שבתוכי פנימה עדיין לא מסכים לתת לי לפתוח אותו, אבל אני לא עסוקה בלהיעצב על כך. כבר לא. 

בינתיים, אני מקדישה את עצמי אל מה שנדמה שנולדתי אליו - הכתיבה וזיכוי הרבים. זה כשלעצמו דבר גדול מאוד בשבילי. להיות נוכחת ברגע, ברצון האלוקי שמבטל את רצוני שלי ומלמד אותי להגיע לשינוי העמוק, בשקט. 

ללא רעש. 

ללא פריצות דרך גדולות או הארה דרמטית. 

ללא כותרות.

היום אני כבר לא שואלת מתי ייפתח השער הבא

אחד הרעיונות המשמעותיים שאני מפיקה מכתביו של וונדרר, למרות שהוא לא היחיד - זה להפוך תודעת קורבן לתודעת התבוננות והודיה. בדרך הזו נוצר בתוכי מרחב חדש של קבלה, בהירות ושלווה, ומתוך מקום כזה בתוכי, קל להגיע לשינוי הנכסף. הפכתי לא רק למתבוננת, אלא לאדם שנוכח במלוא העוצמה ברגע הזה, ומודה עליו. 

ואחרי ההודאות אני נזכרת שזהו מסע של היזכרות: היזכרות במי שאנחנו מעבר לפחדים, מעבר לנסיבות האישיות שנרקמו בעל כרחנו ומעבר למה שהעולם חושב עלינו, מעבר למה שהעולם לימד אותי לחשוב שאני יכולה ומעבר לו, אסור לי לשאוף. 

ואולי זו בדיוק הנקודה.

אולי השער הגדול ביותר בחיינו הוא השער שמוביל אותנו אל אנשים אחרים, כי רק דרכם נוכל להגיע אל מה שאנחנו באמת. 

ככל שאני מתבגרת, אני מבינה שהכאבים שלי מעולם לא נועדו רק בשבילי. הקושי שלי ברווקות הארוכה, שנכתב בדמעות בטורים על השידוכים ויצא מאוחר יותר בצורת ספר שמחזק המון רווקות באשר הן, הוא ההוכחה לכך. כמה שאלות היו לי אז, כמה רצונות בלתי ממומשים ותפילות שנזעקו אל חלל חוסר ההבנה שלי, ואחר כך, אחרי החתונה, המתנה בת 5 שנים לילדים. 

כל כך הרבה קושי, הקב"ה... 

אבל היום אני מבינה שכל הקשיים היו רק פרקים בסיפור חיי. הם היו חומרי הגלם שמהם נבנתה היכולת שלי להבין לב אחר, להכיל כאב של אדם אחר ולכתוב מילים שיאירו למישהו אחר את החושך שהוא עדיין מתבוסס בו. 

אז היום אני כבר לא שואלת מתי ייפתח השער הבא.

אני צועדת.

כותבת.

מתפללת.

מודה.

ומשתדלת להיות נאמנה לשליחות שניתנה לי ברגע הזה, דווקא בהתמודדות הזו, דווקא כשאני עדיין בחיפוש, דווקא כשעוד לא מצאתי, עוד לא הגשמתי, עוד לא בעטתי במה ששלי וצרחתי כאן את כל מהותי. 

לרכישת הספר 'בדרך שלך - מקולמוסה של רווקה מתבגרת' באתר הידברות שופס, לחצי כאן