"אחותי לא זכתה לחופה, אך בזכותה קיימת טהרה באלפי בתים בישראל"

עבור אורלי בן פרח, הרגע הזה היה סגירת מעגל מצמררת. היא הגיעה להשתתף בערב הפרשת חלה, והתבוננה ברבנית המרצה שהלהיבה את הקהל. אורלי לא הופתעה. היא כבר שמעה על התהליך הרוחני המופלא שעברה אותה אישה, וידעה בדיוק מי עומדת מולה. ובכל זאת, לראות את המציאות הזו בעיניים היה דבר עוצמתי מאין כמוהו.

לא היה שום מקום לבלבול: זו הייתה האישה הצעירה שאורלי ליוותה בתחילת דרכה אל היהדות, בימים שבהם עולם הדת עוד היה זר לה ומרוחק ממנה לחלוטין. והנה היום, התלמידה מאז היא זו שמובילה בעצמה ערבי הפרשת חלה מרגשים ומחזקת נשים.

כשאורלי מספרת על הרגע הזה, ניכר שהיא מתרגשת עד עמקי נשמתה. "אף פעם לא חשבתי שאעסוק בקירוב ובחיזוק", היא מודה בכנות. "אבל המציאות היא שב-30 השנים האחרונות זה בדיוק מה שאני עושה. אני מרגישה שזו שליחות כל כך גדולה, שהקב"ה פשוט גלגל אליי".

ילדות עם התמודדות

אורלי נולדה וגדלה בחו"ל למשפחה דתית, אחות בכורה לשלושה אחים. "לצערי", היא מספרת, "אחי ואחותי האמצעיים נולדו עם אטקסיה, מחלה קשה מאוד שגורמת לניוון הגוף, והמצב שלהם הלך והידרדר. בשנים הראשונות לחייהם לא ראו עליהם דבר, אבל אט-אט החלה ההידרדרות הרפואית. כשאחי היה בן חמש הוא כבר נזקק לכיסא גלגלים. אחותי הסתדרה במשך שנים עם הליכון, אך בהמשך נזקקה גם היא לכיסא. עם הזמן המצב החמיר עוד יותר, כי כל הגוף הושפע מהמחלה, כולל הראייה וכושר הדיבור. הם הגיעו למצבים קשים ביותר. אחי נפטר בגיל 17, ואחותי נפטרה בגיל 45".

איך זה השפיע על הילדות שלך?

"מכיוון שרמת המשכל של אחי ואחותי הייתה תקינה לחלוטין, ראיתי מקרוב כמה כואב וקשה להם. הם בסך הכל רצו לחיות חיים רגילים כמו כולם, וכאן נחשפה גדלותם של הוריי, שבאמת עשו כל מאמץ כדי לאפשר להם שגרה נורמלית והעניקו להם כל מה שאפשר. באותם ימים נושא ההנגשה הציבורית לא היה מפותח, ובכל זאת הוריי לא ויתרו: האחים שלי למדו במוסדות חינוך רגילים, וכשנזקקו לכיסאות גלגלים – הם קנו מיניבוס פרטי שמתאים לשני כיסאות גלגלים. אמא הייתה מסיעה אותם מדי בוקר לשני מוסדות שונים, ואוספת אותם בצהריים – כל אחד בשעה שלו. בחופשים היינו יוצאים כולנו יחד לטיולים משפחתיים במיניבוס המיוחד, ומצליחים להגיע לכל מקום שרצינו.

"תמיד כאב לי על מצבם של האחים שלי והשתדלתי לעזור להם. אחרי שהתחתנתי והבנתי שאחותי לא תזכה לכך, חשתי עצב עמוק על כך שהיא לא תעמוד תחת החופה ולא תביא ילדים לעולם. הכאב הזה ישב לי על הלב, ובהמשך הוא גם דחף אותי לסייע לגיסתי בהקמת גמ"ח של משאבות חלב אם לעילוי נשמתה. הענקנו לגמ"ח את השם 'כל טיפה מרגלית', על שמה – מיכל שירה מרגלית – והקמנו לו כמה סניפים. חשבנו על כך שלמרבה הצער היא לא זכתה להניק את התינוקות שלה, אבל לעילוי נשמתה נזכה אנחנו להעניק חיות לתינוקות רבים אחרים".

שליחות של חיים

כשהייתה בת 18, עלתה אורלי לבדה לארץ ישראל. "אני מאוד מעריכה את ההורים שלי על כך שאפשרו לי לעשות את הצעד הזה", היא מציינת. "במבט לאחור אני מבינה כמה היה להם לא פשוט להיפרד ממני. אבל כפי שציינתי, מדובר באנשים מיוחדים מאוד. הם הרגישו שיהיה נכון עבורי לבנות את החיים האישיים שלי רחוק מהבית ומההתמודדויות המורכבות הללו.

"כשהגעתי לארץ התלבטתי מה ללמוד, ולבסוף הגעתי למסקנה שהקב"ה לא שם אותי סתם כך סביב קושי. אם גדלתי וחייתי לצד אחים עם נכות, כנראה שאני צריכה לעשות עם זה משהו בעולם. לכן פניתי ללימודי חינוך מיוחד. בסופו של דבר הספקתי לעבוד בתחום בצורה רשמית רק זמן מועט, אך לאורך חיי צצו הזדמנויות שונות שבהן יצא לי לטפל באופן אישי בילדים מיוחדים במשך תקופות ארוכות. הרגשתי כמה הלב שלי רוצה להעניק להם, ועד היום אני מרגישה חיבור עמוק לילדים עם צרכים מיוחדים בכל הזדמנות שאני פוגשת אותם".

אורלי בן פרח (שניה משמאל) יחד עם הוריה ואחותה ע"ה

את בנה הבכור ילדה אורלי כשנה וחצי לאחר החתונה, ומיד לאחריו נולדו ילדים נוספים. "עבדתי באותם ימים כגננת בגן לחינוך מיוחד", היא משחזרת. "לאחר שנולדה בתי הרביעית, פגשתי אישה שהציעה לי להצטרף לסדרת שיעורים בנושא הלכות טהרת המשפחה. הצטרפתי והשתתפתי בשיעורים האלו, והופתעתי מאוד לגלות כמה שהיה חסר לי ידע. את הבסיס אמנם ידעתי, אך היו פרטים רבים ששכחתי, או שפתאום גיליתי שלא הבנתי לעומקם.

"הגעתי אחרי השיעור לרבנית וביקשתי שתסביר לי את החומר. היא נענתה בשמחה, וגם הציעה לי להצטרף לקבוצה שהיא מארגנת ללימוד הדרכת כלות. בלי לחשוב הרבה, החלטתי להצטרף. כשסיימתי את הקורס ונבחנתי עליו בהצלחה, פניתי לחפש מסגרת שדרכה אוכל להדריך כלות בפועל".

לחזק ולהתחזק

במהלך חיפושיה הגיעה אורלי לרבנית שניהלה משרד של טהרת המשפחה, דרכו הוצעו מענה וחיזוק לתושבות האזור שחפצות בכך. "היא שאלה אותי אם אני מעוניינת להצטרף לצוות, וכשהשבתי בחיוב קיבלתי את המשרה. מאז ועד היום אני שם, כבר 31 שנה ברציפות, מעניקה הדרכה אישית לכלות וגם לנשים נשואות שחפצות לרענן את ההלכות. אני מרגישה שיש בכך מעין תשובת המשקל, שכן לצערי בתקופה בה לא הכרתי מספיק את ההלכות, היו לי לא מעט טעויות, בשל חוסר ידע".

הפעילות בה עסקה אורלי הייתה מרתקת. "מדובר בימים של לפני שלושים שנה", היא מזכירה. "לא היו אז דרכים דיגיטליות, לא שליחת ווטסאפים, הודעות או רשתות. אז מה עשינו? פשוט עברנו פיזית בין הבניינים, מדלת לדלת. היינו דופקות ואומרות בנימוס: 'שלום, אנחנו רוצות לדבר איתך על משהו מאוד חשוב'. לפעמים היו סוגרים לנו את הדלת בפנים, ולפעמים נותנים לנו להיכנס פנימה אל הסלון. ברוב המקרים אלו היו חילופי דברים על פתח הבית – נשים שמעו כמה מילים ומשפטים, ואחר כך לקחו את חומרי הקריאה שהבאנו איתנו.

"היו כמובן גם מקרים שבהם התקבלנו בזרועות פתוחות ובשמחה, עם משפטים כמו 'בדיוק אתמול דיברתי על כך עם בעלי ורציתי להתחזק בתחום'. לא פעם פגשנו נשים שסיפרו לנו על אחיות, חברות או שכנות שכדאי לנו לדבר גם איתן, וכך קיבלנו שמות וכתובות והמשכנו הלאה ברחובות העיר. נוצרו קשרים מדהימים ומקרים מיוחדים שאני נזכרת בהם עד היום עם דמעות בעיניים – נשים שלא היה להן כל קשר קודם ליהדות, ובעקבות שיחת פתע איתנו בפתח הדלת הן נרשמו לסמינריונים והתחזקו בצורה יוצאת דופן".

לא היה לכן קשה?

"ברור שהיה קשה. לפעמים נפגענו ממש מתגובות קרירות של נשים שפחות היו בעניין, והרגישו כביכול שאנחנו חודרות להן לפרטיות. אבל הרבנית שניהלה את המשרד הייתה מחזקת אותנו מאוד ומבקשת שלא נפסיק בשום אופן. היא הייתה אומרת לנו: 'כל צעד וכל פסיעה שאתן עושות ברחוב – זו מצווה עצומה'. כך המשכנו במשך השנים, ואני ממשיכה לעסוק בכך גם היום.

"הקשר שלנו עם הנשים אף פעם לא הסתכם בלימוד הטכני עצמו", מדגישה אורלי. "הקפדנו להתקשר אליהן באופן אישי כדי להזכיר להן את ההלכות והתאריכים, ואם היה להן קשה – הלכנו איתן ממש צעד אחר צעד. ליווינו אותן לאורך כל חודשי השנה, דאגנו לספק להן חומרים רוחניים לקראת החגים המתקרבים, והיינו זמינות עבורן תמיד לכל שאלה. כיום, אחרי שלמדתי קורסים הלכתיים ומקצועיים מעמיקים נוספים, אני משתדלת להעניק לנשים ייעוץ והכוונה גם מזוויות נוספות".

מי אלו שפונות אליכם?

"רוב הבנות שמגיעות אלינו כיום הן צעירות שאינן מגדירות את עצמן כדתיות. הן בוחרות לבוא אלינו לארבעה מפגשים מלאים ומעמיקים, כדי לקבל את כל הכלים להקמת בית.

"עבורי, זו הזדמנות פז כדי לשוחח איתן על עוד המון דברים מעבר להלכות עצמן – על עולם הנישואין, על זוגיות נכונה ועל החשיבות העצומה שיש בבניית בית יציב. בכל פעם מחדש שאני יושבת מול כלה, אני חושבת על כך שהזכויות הרבות הללו מונחות ישירות לעילוי נשמתה של אחותי. היא עצמה לא זכתה שיהיו לה ילדים משלה, אבל תראו כמה נשים ובניינים בישראל מתחזקים ומקימים דורות בזכותה".