30 מטר באוויר, בנויה מבוץ, עומדת 500 שנה: הכירו את מנהטן התימנית

כאשר מגיע המבקר אל המישור שמול העיר, לנגד עיניו מזדקרים לפתע מגדלים אל קו הרקיע, מאות מגדלים צפופים. אך לא באמריקה, אלא בתימן. המגדלים הם מגדלי בוץ – צפופים, גבוהים, חומים-זהובים, דחוסים זה בצד זה. זוהי שיבאם, "מנהטן המדברית" של תימן, העיר שנראית כמו פאטה מורגנה וכבר יותר מ-500 שנה עומדת על תילה.

שיבאם שוכנת בעמק ואדי חצר מוות שבמזרח תימן, על שלוחה סלעית במרכז המדבר. היא קיימת כיישוב כבר כ-1,700 שנה, ואף שימשה במאה הרביעית לספירה כעיר בירה של ממלכת חצר מוות הקדומה.

אבל את המראה המהפנט שלה - גוש צפוף של מגדלי בוץ המתנשאים לגובה של 5-11 קומות - קיבלה בעיקר החל מן המאה ה-16, לאחר שיטפונות הרסניים שהחריבו חלקים מהעיר והובילו לבנייה מחודשת ומתוכננת לגובה.

עוד הרבה לפני שמישהו חלם על מנהטן, שיבאם כבר הייתה עיר גורדי השחקים הראשונה בעולם: מאות בתים – מגדלים שעשויים מלבני בוץ מיובשות בשמש, לעיתים בגובה של יותר מ-30 מטר, כל קומה עם חדר אחד או שניים בלבד. הם ניצבים בתוך חומה מלבנית הדוקה. העיר מוקפת חומה, ובמקום להתרחב החוצה היא צומחת כלפי מעלה. לא לחינם טבעה החוקרת הבריטית פריאה סטארק בשנות ה-30 את הכינוי "מנהטן של המדבר" כשהביטה לראשונה בקו הרקיע הזה, שבנוי כולו מאדמה.

שיבאם צמחה על ציר מסחרי חשוב, על דרך השיירות שהובילו קטורת, תבלינים וסחורות לאורך חצי האי ערב. העיר שימשה כתחנת ביניים מרכזית, מעין צומת שיירות של דרום ערב. ככל שהמסחר גדל, הצורך במרחב ובביטחון גדל יחד איתו. וכך הגנו התושבים על עצמם במגדלי אדמה ובוץ, המאפשרים צפייה למרחק ואף הגנה על ידי חצים, ובהמשך רובים.

החומר העיקרי – אדמה מקומית מעורבבת בקש ומים. לבני בוץ מיובשות בשמש נערמו זו על גבי זו, כאשר העובי של הקירות הולך וקטן כלפי מעלה כדי לשמור על יציבות. התוצאה: מגדלים חזקים יחסית, המסוגלים לעמוד בחום קיצוני ובהפרשי טמפרטורה, ובו בזמן לספק בידוד טבעי וקרירות בפנים, אף על פי שבחוץ לוהט.

הבנייה לגובה פתרה שתי בעיות בבת אחת: מצד אחד, שטח העיר ההיסטורית קטן מאוד, כ-250 על 350 מטרים בלבד, ולכן לא היה מקום להתפרש לרוחב. מצד שני, הסכנה משבטי בדואים שתקפו מעת לעת הייתה ממשית. עיר צפופה, בחומה אחת, עם בתים גבוהים וצפופים, הייתה קשה יותר לפריצה, וסיפקה הגנה טובה יותר על תושביה. העיר כולה היא מעין מצודה אנושית אנכית. בתי אדמה אי אפשר להצית באש, האש רק מחזקת אותם.

רחובות שיבאם צרים, לעתים עד כדי כך ששני חמורים בקושי עוברים זה לצד זה. מעל הראש, חלונות עץ מגולפים, מרפסות קטנות, וגשרים צרים מחברים בין מגדל למגדל. שמש המדבר כמעט שאינה מגיעה לקרקע – והצל הזה הוא מערכת המיזוג העתיקה של העיר: שכבות הצל המקומיות שומרות על רחובות קרירים יחסית גם בשעות צהריים לוהטות.

בתוך המגדלים, הקומות מחולקות באופן היררכי שמזכיר קצת את תיבת נח: הקומות התחתונות לאחסון, לבהמות ולמלאי; הקומות האמצעיות למגורים; והעליונות, עם זרימת האוויר הטובה ביותר, לאירוח ולאולמות המשפחה. הבנייה המודולרית אפשרה למשפחות להרחיב מגדלים, לחזקם ולחדש את טיח הבוץ החיצוני שוב ושוב.

להבדיל מגורדי שחקים בארצות אחרות, כאן, כדי שהמגדלים יחזיקו מעמד, על התושבים לחדש באופן קבוע את שכבת הבוץ והטיח. אחרי כל עונת גשמים או סערה עולים בעלי הבתים לגגות, מורחים שכבות חדשות ומתקנים סדקים. אם התושבים יתעצלו ויחדלו מכך, הבניין פשוט יתפורר.

ב-1982 הכריזה אונסק"ו על העיר העתיקה של שיבאם כאתר מורשת עולמית – דוגמה נדירה לעיר מתוכננת אנכית מימי הביניים, ולשימוש מדהים בבנייה באדמה בקנה מידה עירוני.

אלא שבשנים האחרונות, התואר המכובד הזה מלווה באזהרה כבדה. שיטפונות ב-2008 ערערו יסודות רבים. חלק מן המגדלים קרסו, ומלחמת האזרחים בתימן הביאה להזנחה, עוני וחוסר יכולת לתחזק את הבנייה העדינה. אונסק"ו הוסיפה את שיבאם לרשימת אתרי המורשת העולמית בסיכון, וצלמי עיתונות שתיעדו את המקום מדווחים על מגדלים סדוקים, רעועים, שעומדים בין השתמרות לקריסה.

ועדיין, בתוך כל זה, העיר אינה גן לאומי, אלא חיה ומאוכלסת. ילדים משחקים בין הסמטאות, כביסה תלויה על חבלים שקשורים ממגדל למגדל, וחיי המסחר נמשכים. אם אתם באזור, ולא חוששים מהחות'ים, לכו לבקר בשיבאם, כי ייתכן שבעתיד היא כבר לא תהיה.