שתי משפחות, לב אחד: המסע של חני שמולביץ' וילד האומנה שהפך לבנה

ישנם רגעים קטנים בילדות שנחרטים בנפש וממתינים בשקט עשרות שנים עד שהם הופכים לשליחות חיים. עבור חני שמולביץ' (65), תושבת אביאל, הרגע הזה התרחש בימיה הראשונים של הטלוויזיה בישראל. בבית קטן במושב אביאל, ישבה אז ילדה צעירה, בת להורים ניצולי שואה, והביטה במסך השחור-לבן שהציג פרסומת ובה פנייה לקליטת ילדים יתומים.

"גדלתי במשפחה בת חמש נפשות", משחזרת שמולביץ'. "מסביבנו במושב היו לא מעט שכנים בני עדות המזרח, והתקנאתי בהם כל כך. הבטתי במשפחות ברוכות הילדים שלהם, שהיו מלאות שמחה וחיים, והלב שלי נמשך לשם. פניתי להוריי וביקשתי שנכניס עוד ילד הביתה. אמא שלי, אישה חמה שתמיד אהבה לעזור לשכנות, נענתה בשלילה עקב משקעי השואה שלהם, והם לא היו פנויים רגשית להרחיב את המשפחה. באותו רגע גמלה ההחלטה בלבי: כשאגדל, אממש את החלום הזה בעצמי".

פניתי להוריי וביקשתי שנכניס עוד ילד הביתה

"הבנתי שהגיע הזמן"

השנים חלפו. חני למדה חשבונאות ועסקה בתחום במשך ארבעים שנה. היא נישאה לזאב והקימה משפחה עם שלושה ילדים ביולוגיים – ליהי, רואי והידי. אך החיידק החברתי מעולם לא עזב אותה, והיא הרבתה להתנדב.

התפנית האמיתית הגיעה לקראת גיל 50. הבת הגדולה הייתה בתחילת שנות העשרים, הבן השני למד בתיכון, והבן הצעיר היה בן 11. חני החליטה לרדת באחוזי המשרה בחשבונאות, כדי לפנות את שעות אחר הצהריים.

"הבנתי שהזמן הגיע", היא מודה. "צעד כזה דורש בשלות נפשית עמוקה ופניות רגשית. ישבתי לשיחה ארוכה עם בעלי, ולאחר מכן עם הילדים. באומנה חובה שתהיה הסכמה מלאה של כל בני המשפחה. אם הילדים הביולוגיים שלך לא שותפים לזה בלב חפץ, זה פשוט לא יצליח".

בני הזוג פנו לעמותת מט"ב, הפועלת כזרוע הביצועית של משרד הרווחה. חני מפיגה את הערפל הציבורי הקיים סביב המושג, במיוחד לאור יום האומנה הבינלאומי שצוין השבוע.

"יש בלבול עצום בין אומנה לאימוץ", היא מבהירה. "אימוץ פירושו ניתוק מוחלט מהמשפחה הביולוגית והעברת זכויות חוקיות מלאות. אומנה, לעומת זאת, היא מתן בית זמני לילדים שלא יכולים לגדול בביתם מסיבות שונות – כמו חולי של ההורים, תפקוד לקוי או משברים. האומנה היא במהותה תהליך זמני, מתוך שאיפה שהילד יחזור לביתו לאחר שהוריו ישתקמו. רק במקרים שבהם ברור שאין שום סיכוי לשיקום, המערכת עשויה להתחיל תהליך של אימוץ".

משפחת האומנה נדרשת ללוות את הקטין בכל צורך חינוכי, רפואי ורגשי, ומחויבת להסיע את אותו למפגשים קבועים עם המשפחה הביולוגית ב"מרכז קשר" מפוקח אחת לשבוע. חני מציינת כי הם בחרו מראש שלא לקלוט ילד עם מוגבלות פיזית קשה: "עבדנו במשרות תובעניות, וידענו שלא נוכל להעניק לו את הפניות הרפואית הנדרשת. החוכמה היא להכיר במגבלות של עצמך, כדי לא לעשות עוול לילד. ילד הוא לא חפץ שלוקחים ומחזירים".

אמרתי לבני הבית: לא להתנפל עליו בחיבוקים ונשיקות שיבהילו אותו (אילוסטרציה)

חוקי הבית החדשים: בלי לחץ, עם גבולות

לאחר חצי שנה של מבדקים, הגיע האישור. בני המשפחה נסעו לפגוש את רוני, פעוט בן שלוש ששהה בבית ילדים, ושבוע לאחר מכן, בשנת 2010, הוא חצה רוני את מפתן דלתם. "ההתרגשות הייתה בשמיים, כמו לידה מחדש", נזכרת חני. "אבל הבנתי שאנו משפחה חדשה עבורו, וצריך לבנות את הקשר באיטיות. אמרתי לבני הבית: לא להתנפל עליו בחיבוקים ונשיקות שיבהילו אותו. צריך לתת לו חופש. הקשבנו לצרכים שלו, אך במקביל העמדנו גבולות ברורים. לא התייחסנו אליו כאל 'אורח' שמותר לו הכל, אלא כאל ילד מילדי הבית, עם אותם חוקים וחובות. ברגע שילד אומנה מקבל גבולות, הוא מרגיש שייך ומוגן".

האיזון העדין הזה מנע חיכוכים. כשצפו רגעי קנאה טבעיים אצל בנה בן ה-11, חני ובעלה טיפלו בהם מיד. "שוחחנו והקשבנו לצורך של הבן הביולוגי ושל שאר הילדים, על מנת שאף אחד לא ירגיש מקופח בגלל החלום שלנו".

אחד הפרקים המורכבים בסיפור הוא מערכת היחסים עם המשפחה הביולוגית. חני מבקשת להדגיש: "צריך לזקוף זאת לזכותו של האב הביולוגי, שבשעת משבר ידע להודות שהוא לא מסוגל לטפל בילדיו וביקש בעצמו את עזרת המערכת. זו גדלות נפש". מדי שבוע הוסע רוני למפגש במרכז הקשר. חני ובעלה זאב בחרו להמתין בחוץ: "רצינו להעניק להם זמן איכות לבד, לכבד את מקום המשפחה המקורית בלי להפריע".

מגיל חמש הבאתי אותו באופן קבוע למפגשים עם אחותו במקום שבו היא שהתה (אילוסטרציה)

החסד של חני לא עצר שם. לרוני אחות גדולה, ולמרות שאנשי המקצוע המליצו להתמקד רק בו, היא סירבה להשאיר את הקשר בין האחים מאחור. "בחרתי בדרך שלי. מגיל חמש הבאתי אותו באופן קבוע למפגשים עם אחותו במקום שבו היא שהתה, וכך שמרנו על הקשר ביניהם. השארנו את החיבור ביניהם חי. עם השנים נוצר קשר עמוק גם איתנו, והיום, כבחורה בוגרת, היא חלק מהמשפחה שלנו".

בזכות השתדלותה הגדולה של חני, רוני חונך על הידיעה שיש לו שתי משפחות. "החברים במושב, הגננות והמורים ידעו את זה, זה מעולם לא היה סוד. הוא קיבל מאיתנו את הביטחון לספר על כך בגלוי. בימים מורכבים, כמו יום המשפחה בגן, ידענו לנהוג ברגישות כדי לתווך לו את המצב, וברוך ה' הוא עבר את זה בצורה בריאה".

הקשבנו לצרכים שלו, אך במקביל העמדנו גבולות ברורים

אהבה ללא תנאים

"היום, במבט לאחור", אומרת חני, "אני מאוד שמחה על ההחלטה שקיבלנו. נכון שלא תמיד זה היה פשוט, אבל זה בהחלט היה שווה את זה. קודם כל בשביל רוני, ואחר כך גם בשבילנו. הערכים האלה, של גמילות חסדים, הם ערכים בסיסיים ביותר במסורת ישראל ובעם ישראל, ואנחנו מעבירים אותם מדור לדור. למדתי אותם מההורים שלי, והשתדלתי לחיות לפיהם ולהעביר אותם גם לילדיי. כשבן אדם נזקק נמצא לצידך – אסור להתעלם. לשמחתי החינוך הזה השפיע גם על רוני, שצמח להיות נער רגיש לסביבה, מנומס ומלא ערכים".

רוני כילד

באוגוסט שעבר הסתיימה רשמית תקופת האומנה של רוני, עם הגיעו לגיל בגרות. כיום הוא לומד במכינה קדם-צבאית, ובקרוב יתגייס לשירות משמעותי בצה"ל. למרות שהתהליך הפורמלי הסתיים, עבור חני ומשפחתה דבר לא השתנה. כשהוא חוזר מהמכינה בסופי שבוע, הוא חוזר הביתה – אל המושב, אל חני, בעלה והאחים שרואים בו בשר מבשרם. במקביל, כנער בוגר, הוא שומר על קשר רצוף ועצמאי עם אביו הביולוגי ואחותו. שתי המשפחות מקפידות על כבוד הדדי, ומלוות זו את זו באירועים.

"בלב שלי הוא ילד שלי לכל דבר ועניין, אין שום הבדל בינו לבין ילדי הביולוגיים", מסכמת חני בעיניים נוצצות. "המסר שלי למשפחות שמתלבטות הוא שמדובר בשליחות עליונה ומצווה גדולה של הצלת חיים. אבל אל תעשו את זה מהסיבות הלא נכונות – לא בשביל תמורה כלכלית ולא ממקום של חוסר שלמות. תבואו לזה כשאתם פנויים במאה אחוז, עם לב רחב ואהבה ללא תנאי. רוני הוא ברכה עצומה עבורנו, ואם היינו קצת יותר צעירים היום, היו פה בבית עוד כמה ילדים כמוהו".