שרה פרץ: "עד גיל 20 לא ראיתי יהודים, רק שמעתי עליהם עלילות והאשמות"

כבר בגיל עשרים, כשהיא מתגוררת באליקנטה שבלב ספרד, הבינה שרה פרץ שמהות חייה נמצאת במקום אחר לגמרי מהסביבה בה גדלה. באותם ימים היא התוודעה לקיומו של העם היהודי, וגמלה בליבה החלטה משנת חיים – ברצונה להצטרף לעם הזה. "זה לא היה קל", היא משחזרת. "ידעתי שאני הולכת להנחית על ההורים שלי את המהלומה הגדולה ביותר שיש, אבל גייסתי אומץ ואמרתי להם: 'תקשיבו, אני רוצה להיות יהודייה'".

שרה כילדה יחד עם אחיה

התגובה בבית הייתה קשה. "ההורים קיבלו את שוק חייהם", מספרת שרה. "אבא שלי צעק עליי וכעס, אבל אני הוספתי ואמרתי: 'מהיום אני מפסיקה לאכול חזיר'. אבא המשיך לצעוק, ואני עניתי לו 'אבל אבא, זה כתוב כאן', והראיתי לו את הדברים".

כשהתיישבו באותו ערב לארוחה המשפחתית, כל העיניים היו נשואות אל שרה. כולם רצו לבדוק האם באמת לא תאכל מה שאכלה במשך עשרים שנה. "היום, כשאני בעצמי אמא לילדים, אני יכולה להבין את הכאב והבהלה", היא אומרת, "אבל אז הרגשתי שאני נלחמת על האמת שלי".

שרה מוסיפה בסיפוק: "ברוך ה' מאז לא רק שלא נגעתי בטריפות, אלא זכיתי להצטרף לעם היהודי, ולהתגורר כאן בארץ הקודש, עם בעלי וששת ילדיי, דבר שלגמרי לא מובן מאליו".

לא הייתי צריכה שיספרו לי שיש בורא לעולם, כי הרגשתי את זה

ילדות של חיפושים

שרה נולדה בספרד לפני כארבעים שנה למשפחה נוצרית. "אבא שלי האמין מאוד באלוקים, הוא גם דיבר עליו כל הזמן ושלח אותי ואת אחיי לבית ספר נוצרי", היא מספרת. "אמא הייתה פחות דתייה, אך כולנו שמרנו את החגים, ובכל לילה הייתי מתפללת.

"לא הייתי צריכה שיספרו לי שיש בורא לעולם, כי הרגשתי את זה", היא מוסיפה. "מאז שהייתי קטנה הרגשתי שאני שונה מכל האנשים בסביבתי, ושיש לי משהו אחר. לא ידעתי להגדיר ולהסביר זאת, אבל תמיד שאלתי את עצמי שאלות על איך שמתנהל העולם ולמה דברים קורים כך ולא אחרת. השאלות לא עזבו אותי, והמשיכו לנקר כל הזמן.

"כך, למשל, כשהייתי בת תשע נכנסה לי בחופש הגדול שאלה שהביאה אותי ללחץ ולבכי: מה נעשה בעולם הנצח? הפחיד אותי לחשוב על מה שאעשה כשאהיה במקום בו הזמן אינסופי. במשך שבוע הייתי לחוצה עד כדי בכי אמיתי. ההורים לא ידעו מה להגיד לי, ולא הצליחו להרגיע אותי. לבסוף אבא שאל אותי אם אני רוצה שהוא ייקח אותי לכומר, כדי שאשוחח איתו, אבל אני השבתי בשלילה. הבנתי שזה לא ייתן לי כלום. היה לי ברור שהאמת לא נמצאת שם.

"בגיל 15 כבר ידעתי באופן מוחלט שכל הסיפורים שמספרים לי אינם נכונים, והבנתי שהנצרות אינה המקום שלי. בלב שלי הרגשתי רצון חזק למצוא את האמת, כי היה לי ברור שיש אלוקים מעל הכל, וחייבים להבין איפה נמצא הסיפור האמיתי".

בלב שלי הרגשתי רצון חזק למצוא את האמת

האם במקביל לתהליך החיפושים היו לך גם חיי שגרה?

"כן, בוודאי שהיו. המשכתי ללמוד בתיכון ולהיבחן, היו לי גם חברות, אבל כל הזמן הרגשתי שהחיים שלי לא שווים אם לא אמצא את האמת. בהמשך נרשמתי לאוניברסיטה והתחלתי ללמוד משפטים. רציתי להתמסר למקצוע תובעני, כדי שהמחשבות לא ירוצו כל הזמן רק סביב דבר אחד". שרה עוצרת לרגע, ומדגישה את גודל ההשגחה הפרטית: "דווקא בתקופת הלימודים העמוסה עברתי את השינוי הגדול בחיי. זה היה בגיל 19, כשחברה טובה שלי, שגם למדה באוניברסיטה, הצטרפה לקהילה נוצרית פרוטסטנטית.

"אני זוכרת שהיא סיפרה לי שהיא הולכת למפגש של הקהילה שלה. אז עוד לא הבנתי במה מדובר, אך ביקשתי ממנה להצטרף". 

ההחלטה הגדולה בחיים

אחרי קצת יותר משנה של הליכה למפגשים של הקהילה, התחילה שרה לחוש שעמום. "הפריע לי שאין שם חוקים או התוויות דרך, רק אומרים לך 'תהיה טוב', לא כמו ביהדות שהתורה מסבירה איך לחיות את היום-יום ואיך לקיים מצוות. היו גם דברים נוספים שהפריעו לי וגרמו לי לחוש בבירור שהאמת לא שם".

באותם ימים הכרת את היהדות? נחשפת אליה?

"הדברים היחידים ששמעתי עד אז על יהודים היו האשמות ועלילות שלא היו ולא נבראו. לא היה לי שום מושג מעבר לכך. עד גיל עשרים מעולם לא פגשתי יהודי, לא ידעתי מה זה יהודים וגם לא הייתה קהילה יהודית באזור מגוריי. במהלך כל המסע שעברתי, חיפשתי את בורא עולם, אך לרגע לא התעניינתי בעם היהודי. לא חשבתי שזה בכלל יכול להתקשר אליי".

מה שבכל זאת הוביל את שרה להיכרות עם היהדות הייתה דווקא פגישתה עם הכת שמכנה את עצמה 'משיחית'. "שמעתי את כל מה שהיה להם לומר, ומהר מאוד הבנתי שלא שם נמצאת האמת. אך דרכם שמעתי לראשונה על היהודים, והתחלתי להבין שזה הדבר שאני מחפשת".

היא לא הייתה לבד. "עברתי את הדרך יחד עם חברה טובה שהכרתי באותם ימים ועם בחור נוסף. שלושתנו החלטנו שאנו מעוניינים ללמוד על היהדות, ועשינו זאת בכוחות עצמנו צעד אחר צעד. זה לא היה קל בכלל, כי לא היה מי שידריך אותנו. חלף זמן עד שמצאנו בעיר קהילה יהודית קטנה, ולראשונה ראינו מה זה בית כנסת ואיך חוגגים את החגים היהודיים.

"באותם ימים המשימה שלי הייתה כפולה", היא מסבירה. "מצד אחד להוציא מהראש את כל הכפירה וההבלים של הברית החדשה, ומצד שני להכניס את הידע של היהדות".

כך הם התנהלו במשך כמה שנים, עד ששרה הכירה את בעלה, שאף הוא היה בתהליך של גיור. "בשונה ממני, שלמדתי בעיקר דרך האינטרנט, הוא למד עם רב, והוא קישר אותי אליו. היינו לומדים המון – קבלה, הלכה, פרשת שבוע. התחתנו בחתונה אזרחית, והמשכנו ללמוד באופן מתקדם יותר, עם הרב ניסן בן אברהם שהגיע במיוחד מישראל מדי חודש לספרד. הוא היה מלמד אותנו הכל – שבת, הלכות, פרשת שבוע, שירים יהודיים – היה מרתק, מעשיר, וכמובן מאוד מאתגר".

היינו לומדים המון – קבלה, הלכה, פרשת שבוע (אילוסטרציה)

בינתיים נולד להם בנם הבכור, ואז הם התחילו להבין שלא יהיה קל לקיים חיים יהודיים במקום בו הם מתגוררים. "כשהילד היה בן שנה התחלתי לצאת איתו לגינות. בכל פעם שמישהו הציע לו עוגייה, חששתי שזה לא כשר. הבנו גם שלא תהיה לו מסגרת מתאימה, ויהיה לו קשה מאוד לגדול כמו יהודי. פנינו אל הרב והודענו לו שקיבלנו את ההחלטה הגדולה ביותר בחיינו – לעבור גיור ולהצטרף לעם היהודי. הוא הביא אותנו לבית הדין בלונדון, שם עברנו גיור מסורתי. אחר כך המתנו במשך שנה כדי לקבל את התעודות, ולבסוף עלינו לישראל – עם ילד כמעט בן שלוש, כשאני בהיריון עם הבת השנייה".

להבין את הזכות

כשהגיעו לארץ, הבינו שרה ובעלה שהמסע לא תם, שכן הם רצו לעבור גיור אורתודוקסי. מכיוון שהם כבר היו בקיאים בחומר, נדרשה להם חצי שנה בלבד עד שעברו את התהליך ברבנות. "הייתי אז בת 28 – שמונה שנים אחרי שאמרתי להוריי לראשונה שאני רוצה להיות יהודייה", מציינת שרה.

"האמת היא שציפיתי מאוד לרגע הזה, כי שמעתי שלאחר הגיור הנשמה מרגישה שהיא כביכול נולדה מחדש. אני דווקא לא הרגשתי את זה, אני בטוחה שהנשמה שלי מלכתחילה הייתה יהודית, ובעצם מהיום שנולדתי חיפשתי את היהדות. מי יודע, אולי הייתה לי סבתא יהודייה מצאצאי האנוסים בספרד שפשוט התפללה ובכתה עליי בשמיים, עד שחזרתי אל המקום בו הייתי צריכה להיות מהתחלה".

לבסוף עלינו לישראל – עם ילד כמעט בן שלוש (אילוסטרציה)

כיום את בקשר עם ההורים שלך?

"להורים שלי לא קל עם השינוי שעברתי, ובתחילה חשבו שהשתגעתי, או שנפלתי לידיה של קבוצת נוכלים. אבל ככל שחולף הזמן, חל שינוי. אמא שלי אמרה לי כמה פעמים שהיא רואה שאני רגועה ושלווה יותר. אני משתדלת לכבד אותם, כי הם ההורים שלי ואני מחויבת בכך, וגם כי יש בכך קידוש השם גדול, כך אני מרגישה".

במשך שנים חיפשת את היהדות, והיית רחוקה ממנה, ופתאום היא כאן בהישג יד. איך את מרגישה עם זה?

"האמת", מפתיעה שרה, "דווקא כשעליתי לארץ חוויתי משבר מסוים, כי בספרד כל מצווה שקיימתי הייתה כרוכה במאמצים אדירים ובמסירות נפש – לא היה לנו בית כנסת קרוב או מקווה נגיש, גם לא בשר כשר לאכול. לא היה כלום. פתאום, כאן בארץ, זה הופך להיות 'קל מדי' – הכל נמצא קרוב לבית, ואין צורך להתאמץ. דווקא מהמקום הזה אני רוצה לחזק ולעורר למחשבה על כמות המצוות שאנחנו זוכים לקיים כיום בארץ, כי פשוט יש לנו כאן כל התנאים הנדרשים לכך. זו זכות עצומה. עלינו להעריך את העובדה שזכינו בכך, ולהשתדל להתקרב לבורא ולעשות רק טוב בעולם".