כשאת מתכננת ומתכננת, ופתאום הכל משתנה - זה כי את בידיים של ה'

פרשת בהר מלמדת אותנו בהירות דעת בסוגיית הביטחון בעבודת השם.

הפרשה פותחת במצות שמיטה, וממשיכה במצוות שמירת השבת: "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה'". ורש"י מפרש, "אני ה' – נאמן לשלם שכר". כלומר, במילים פשוטות, "יש לנו עסק" רק עם השם.

זהו רגע קדוש שבו האדמה עצמה נושמת, משילה, משחררת ומתברכת בשפע גדול.

לפעמים אנחנו, הנשים, מרגישות שדברים נשמטים לנו (חס וחלילה) מהידיים. חינכת את הילדים לדרך ארץ, ופתאום אחד מהם ממש מדבר בחוצפה, או שבוחרים הפוך ממה שאת חינכת ולא מקיימים את מה שאת מבקשת. את מתכננת יום מלא בעשייה ופתאום דברים משתנים, ואת לא מגיעה לכלום.

זה כיוון ששום דבר לא באמת בידיים שלך. אומנם זה ממלא את הלב בתחושת תסכול, כאב ולעיתים חס ושלום זעם, וזה רק כיוון שעלינו להתחבר לאור התורה שמורה לנו כיצד לנהוג עם הנפש שלנו.

מלמדת התורה שמצב שמיטה בנפש הוא היכולת להשליך את הכל לידיים של בורא העולם. כמו האדמה, גם אנחנו לומדות להניח, להשליך, לשמוט את המיותר כדי לפנות מקום לצמיחה חדשה, לסיפור חדש, בשבוע היסוד בספירת העומר, זה שמספר שהיסודות נבנים כשאני מתמידה ומתגברת גם מתוך המתנה.

אומר ה"נתיבות שלום": "מיוחדת מצוות שמיטה, שהיא השיא במדרגת האמונה, בבחינת אמונת האברים, אשר יהודי נוטש שנה שלימה את שדהו, מקור מחייתו, ממנו כל פרנסת ביתו, ואינו עובד בו אף שאינו יודע מה יאכל, וכל זה מתוך בהירות אמונתו שבוטח בה'".

כאשר האדם שומט משהו, הוא לכאורה אומר: "זה לא ממני- זה רק מהשם!".

כותבת התורה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כ"ה, ב'). רש"י אומר, "שַׁבָּת לַה'" – "כפי שנאמר בשבת 'זכר למעשה בראשית'". כלומר, גם השבת היא "מיני שמיטה" – כשאת צריכה להתנתק מימי החול ומההתעסקות החולית, את מחדשת את סיפור בריאת העולם. השם ברא יום מנוחה, ומיום זה מתברכים כל שאר הימים. בשבת אנו מצווים לשמוט את כל ענייני החולין, והשם מבטיח לפנק אותנו על כך, כמו שכתוב: "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו נ"ח, י"ד).

וכעת תחזיקו חזק לשמע דברי הצדיק המתוק כל כך רבי אלימלך מליזענסק, שמביא את דברי אחיו רבי זושא לפרשתינו: "ונראה, שהשם יתברך ברוך הוא כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי בני אדם. ודרך השפע שלא להפסיק כלל, אלא כשהאדם נופל ממדרגתו, ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא המשגיח אמתי הזן ומפרנס בריוח בלי הפסק כלל, אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר, פגם חלילה, בעולמות עליונים, ומתישין כח פמליא של מעלה רחמנא ליצלן ואז נפסק השפע, חלילה... לא תתנהגו כך ותבטחו בה' בכל לבבכם, ואז תלך השפע בלי הפסק כלל תמיד, לא יחסר כל בה".

רבי זושא חי במצב שמיטה. הוא היה על מצב שבת, ידע שהכל מגיע מהקדוש ברוך הוא עד אליו.

הפרשות מכינות אותנו לחומש במדבר, שבו כל אחד מבין במסע החיים שההלכה הופכת להליכה, וההליכה להשלכה, ומתוך ההשלכה נולדת ההמלכה – היכולת לתת את הכתר ולהישבע אמונים שהתורה לנצח תהיה חקוקה על הלב, מתוך בחירה ואהבה.

כשאת נושאת עינייך אל "ההרים הגבוהים", את מרגישה את תנועת ההתרוממות "מאין יבוא עזרי", ואז את מגיעה אל השחרור, אל השייכות, "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, אל יתן למוט רגלך...".

האמון שאני מניחה באדמה ובשמיים, בין בהר לבחוקותי, בין שמיטה להליכה, רוקם מסע אישי על קרקע שמחזיקה אותי, ואבא שמוליך אותי, שומר עלי ומשפיע עלי שפע עד בלי די.

כשקשה לך לשחרר, צאי להתבודד, תדברי עם השם ותתפללי: "ריבונו של עולם תן לי את האומץ לשנות דברים שיש ביכולתי לשנות, את ההכנעה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, ואת התבונה להבחין בין שניהם, לסמוך עליך ולשמוח בך".