"התפללתי במערת רשב"י, ולמחרת פגשתי את בעלי": המסע המטלטל של שרה שפילמן

את מירון, מקום ציונו של רבי שמעון בר יוחאי, כולנו מכירים. אבל בסיפורה של שרה שפילמן מככבת מערה מוכרת פחות בפקיעין הסמוכה, בה לפי המסורת כתב רשב"י את הזוהר הקדוש. למערה הזו היא הגיעה לראשונה לפני שנים רבות, כסטודנטית לונדונית, וחוותה בה התעוררות רוחנית מיוחד. למחרת היא פגשה את דורון, בעלה מזה כשלושה עשורים ואבי ששת ילדיה.

פתח המערה בה, לפי המסורת, כתב רשב"י את הזוהר הקדוש

"להיות יהודי זה לאכול עוף בליל שבת"

"נולדתי בלונדון למשפחה של מוזיקאים, גם מצד אבא וגם מצד אמא", פותחת שפילמן (50). אמה הגיעה לבריטניה מטעם הסוכנות, כזמרת ישראלית. אביה, יליד המקום, היה רואה חשבון בימים וזמר חתונות בלילות. בנוסף הוא שימש כחזן במקהלת בית הכנסת האורתודוקסי המקומי. פרט מפתיע בהתחשב בכך שהמשפחה הייתה בעלת זיקה למסורת, אך לא שמרה שבת או כשרות.

"היינו עושים קידוש בליל שבת, וחשבתי שלהיות יהודי זה לאכול עוף", היא מחייכת ומספרת אנקדוטה הממחישה זאת. כשהייתה בת חמש, היא נהגה לנסוע לבית הספר עם ילד נוסף ("באנגליה בית הספר הוא מגיל ארבע"): "הוא אמר לי פעם, שכשהוא יגדל הוא יתחתן עם המורה שלו. אמרתי לו שזה לא אפשרי, כי היא גרמנייה, לא יהודייה. ואז הוא ענה: לא משנה, אני אחליף דת. התשובה שלי הייתה: 'אני לא אשנה את הדת שלי, כי אני אוהבת עוף בליל שבת'".

בגיל חמש החלה שרה ללמוד מוזיקה. אלו היו לימודים אינטנסיביים, שמילאו את חייה בשנים הבאות. בשבתות בהן אביה לא שר בבית הכנסת, הם נהגו לנסוע לקונסרבטוריון. בגיל 10 היא ביקשה מהוריה להגיע לתפילת שחרית של שבת. רצון זה התעורר מסיבה פרוזאית למדי: פעמיים בשבוע, למשך מספר שעות, היא ושני אחיה נהגו ללכת לחיידר מקומי, שם רכשו ידע ביהדות. "הייתה לי מורה, שכל שבוע הייתה בודקת ומסמנת מי הלך לבית הכנסת. בכל שבוע מחדש לא קיבלתי נקודה, ולכן ביקשתי מההורים ללכת. הייתי עומדת בעזרת נשים, אוכלת ממתקים ולא עושה כלום, אבל כך קיבלתי את הציון".

האב היה לוקח אותה לתפילה ברכב המשפחתי, מיד לאחר הביקור השבועי בקונסרבטוריון. "בדרך היינו רואים את כולם הולכים ברגל והתביישתי. באיזשהו שלב החלטתי שאני צריכה להפסיק ללכת לקונסרבטוריון".

חשבתי שלהיות יהודי זה לאכול עוף

"רגע לפני ההתרסקות – התעוררתי מהחלום"

במבט לאחור, שפילמן משתפת כי עולם הרוח תמיד משך אותה. רופא שיניים יהודי אליו נהגו ללכת, המליץ לאמה לשלוח אותה לתנועת נוער דתית. "הוא אמר לה שככה תהיה לנו זהות יהודית ולא נתבולל. כשהייתי שם החלטתי לשמור שבת. אמנם שמרתי רק חלקית – לא נסעתי, למשל, אבל הדלקתי אור". בגיל 15 היא השתתפה במחנה קיץ מטעם התנועה, שם שמעה לראשונה על המושג "שירת נשים". ההקשר בו נאמרו הדברים, יחד עם עוד מספר חוויות לא נעימות, גרמו לה להתרחקות זמנית מהתהליך בו החלה. למרות זאת, היא מבהירה כי יש לה הכרת הטוב לתנועה: "קיבלתי בזכותה את הבסיס להרבה דברים – את חוויית השבת, חברה דתית ואת הרעיון לעלות לארץ".

בסיום לימודי התיכון, היא התקבלה לאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, אחת האוניברסיטאות הנחשבות ביותר בעולם, ושם התמקצעה במוזיקה רוסית ואיטלקית. כשחזרה לביתה לחופשת הקיץ, שפילמן קיבלה הצעה מחמיאה במיוחד: "התקשר אליי מנצח של מקהלה חשובה והזמין אותי להקליט דיסק. הוא אפילו הבטיח שייתן לי קטעי סולו. באמצע החופשה חזרתי במיוחד לקיימברידג', לשבוע החשוב בחיי. כשהגעתי, התברר לי שכל השירים בדיסק הם שירים נוצריים לכבוד חג המולד. לצערי הרב, הקלטתי".

בלילה, לאחר יום ההקלטות הראשון, טלטל אותה חלום בשנתה: "חלמתי שאני יושבת במטוס, והוא מתחיל לנחות. הוא יורד ויורד, ואני רואה שהוא עומד להתרסק. רגע לפני ההתרסקות - התעוררתי. הבנתי שהחלום רומז לי כי עליי לשנות את מסלול חיי ב-180 מעלות". החלום הביא אותה למחשבות עמוקות על חייה; דפים על גבי דפים נערמו על שולחנה, גדושים בתובנות שכתבה על נושא הבחירה החופשית. "המסקנה שלי הייתה שאני לא יכולה לקבל החלטות מתוך לחץ חברתי; חשוב לי לדעת מראש מהם הגבולות שלי ולבחור על פי האמת הנצחית, שהיא התורה".

רגע לפני ההתרסקות - התעוררתי

שפילמן החלה לקרוא ספרי קודש, והתחזקה בשמירת מצוות ובלבוש צנוע. מהשנה השנייה לתואר היא הפסיקה לאכול את המנה הצמחונית שהוגשה בחדר האוכל בקולג'. על המנה הבשרית היא ויתרה מלכתחילה, אחרי שהחליטה עוד כנערה לא לאכול בשר שאינו כשר. את חופשת הקיץ היא הקדישה לביקור בארץ ולחודש של לימודים במדרשה בעיר העתיקה.

"ראיתי שהתורה הולכת להיות מרכז החיים שלי, אבל אז נפתחה לי דילמה חדשה ומורכבת: ההלכה של קול אישה. השירה הייתה מרכז חיי ומקור שמחה עבורי, והיה לי קשה מאוד לוותר על האפשרות להופיע בפני כולם. בפרט שבאותה תקופה כל הנושא של שירה בפני נשים לא היה מפותח, והרגשתי שלא מבינים את הקושי שלי".

"סוף סוף התחלתי לנשום"

חודשיים לאחר מכן היא הייתה עמוק בשנה השלישית ללימודים, והפעם בהתמחות בצרפת. חייה המשיכו במסלול המתוכנן, אך התורה שלמדה וספגה המשיכה "להתבשל" בתוכה. "את הדילמה לגבי שירת נשים דחקתי הצידה, אבל היא העסיקה את מחשבותיי לאורך כל היום", היא משחזרת. "למדתי בספר בראשית שאלוקים הפיח בנו את הנשמה. בשירה אנחנו משתמשים בנשימה שלנו, ומוציאים את הנשמה החוצה. זוהי אחת הדרכים היפות לביטוי הנשמה ולדביקות בה'. שאלתי את עצמי: למה אני לא יכולה להעביר לכל העולם את האהבה ואת קרבת ה' שאני מרגישה בכל פעם שאני שרה?".

דלקת ריאות חריפה, שתקפה אותה, הציפה את הלבטים ביתר שאת. שפילמן שכבה במיטתה, התקשתה בנשימה ונאלצה לבטל קונצרטים מתוכננים. במילים פשוטות היא משתפת בדו-שיח גדוש התמימות, שהתנהל בינה לבין בורא עולם ממיטת חוליה. "אמרתי לו: 'אני מבינה, אתה מעניש אותי ועכשיו אני לא יכולה לשיר בכלל'. התחלתי לעשות משא ומתן עם ה', והבטחתי שאם הוא ירפא אותי אז אשיר רק לפני נשים. אבל זה לא עזר. רק הרגשתי יותר ויותר גרוע".

שלושה ימים מלאי סבל ובכי עברו עליה. "ואז נכנסה שבת המלכה. בפעם הראשונה נתתי לעצמי לדמיין מה יהיה אם אשיר רק בפני נשים. בעיניי רוחי ראיתי את עצמי שרה בפני נשים בארץ ישראל, ופתאום חשתי נחת. הבנתי שה' לא מעניש אותי, אלא רוצה שאמצא את הטוב ואת השמחה האמיתית בחיי. הרגשתי שאני מצליחה סוף סוף להתחיל לנשום".

הצעד עדיין היה לא פשוט עבורה, ובהנחיית רב עימו התייעצה היא עשתה זאת בהדרגה. בהמשך, כשהחלה בלימודי התואר השני בבוסטון, היא התעמקה במקביל בייחודיות של הקול הנשי ובהשפעה המיוחדת שלו.

נתתי לעצמי לדמיין מה יהיה אם אשיר רק בפני נשים

"מה שראיתי אצלם – אין במשפחה שלי"

שפילמן מתאר את האירוע שדחף אותה לנקוט בצעדים מעשיים לקראת עלייה ארצה. בחודש אייר, במהלך השנה הראשונה של התואר השני, היא נסעה לבקר חברה שהתגוררה בניו יורק. "התארחתי אצלה בשבת, ואחר הצהריים הלכנו לביתם של קרובי משפחתה, זוג מבוגר ממוצא יקי".

במהלך הסעודה, הוציא בעל הבית בד לבן ארוך ומגולגל והחל לפתוח אותו. על הבד היו רקומים שמות רבים. "הוא פתח ופתח, והיה נראה שאין לזה סוף". לשאלתה המסוקרנת, הוא הסביר כי מדובר בבד שהולך עם משפחתו מזה 300 שנה. בכל פעם שנולד בן במשפחה רקמו את שמו על הבד, והשתמשו בו באירועים שונים בחייו – בברית, בחלאקה ובחופה.

על הבד היו רקומים שמות רבים (אילוסטרציה)

"התמונה שלו, כשהוא מגלגל את המטפחת בחזרה, מאוד נגעה בי. חזרתי עם הרבה מחשבות מהביקור, וכתבתי לעצמי ביומן: 'מה שראיתי אצל היהודים האלו בניו יורק – אין במשפחה שלי'". היא מציינת, כי באותה העת אחיה התגוררו במדינות שונות. "ציירתי את עץ השורשים של המשפחה שלי שלושה דורות אחורה. שמתי לב שכמעט כולם במשפחה עזבו את ההורים שלהם. מצד אבי, סבא וסבתא שלי ברחו מן הפוגרומים לפני יותר ממאה שנה והגיעו לאנגליה, וכמעט כל משפחתם התבוללה. אמא שלי עזבה את הוריה בארץ ושברה את לבו של סבא שלי, וגם הנסיעה שלי ללימודים בבוסטון הייתה סוג של בריחה מהמשפחה".

זכר היהודי המבוגר והמטפחת לא הרפה ממנה, והביא אותה לשבת עם אמה בבית קפה, ולבקש להכיר לעומק את השורשים המשפחתיים. שם, ליד המשקה המהביל, היא שמעה לראשונה כי היא בת למשפחת זינאתי, שנמצאת כבר שנים רבות בארץ. אחת מבנות המשפחה, מרגלית זינאתי, מוכרת כיהודייה האחרונה בכפר הצפוני פקיעין.

בנערותה, בביקור בבית הכנסת בפקיעין

"להיות יותר נוכחת בהווה"

מספר ימים לאחר מכן טסה שפילמן לארץ, לחתונה של חברה. את הימים בין נחיתתה בישראל ועד לאירוע היא ניצלה על מנת לברר על שורשיה, וכן להתפלל על זיווגה ומשפחתה העתידית. "נסעתי לגליל, להיפגש עם דוד שלי. ישבנו ושוחחנו ארוכות, ורשמתי הכל ביומן. הדוד הסביר כי אנחנו צאצאים של משפחת זינאתי מפקיעין, שלא עזבה את הארץ מתקופת בית שני. הוא סיפר שכאשר היה קטן הלך לבקר את הסבתא רבא שלו, שהתגוררה בכפר פקיעין, וראה אותה מסיידת את קירות הבית בלבן לקראת חג הפסח".

יחד עם הדוד המספר, ועם דוד נוסף, היא יצאה לסיור מודרך בכפר העתיק. "לקראת סיום הסיור, המדריך לקח אותנו למערה, שעל פי המסורת היא המערה בה כתב רשב"י את הזוהר הקדוש". ביראת קודש הם נכנסו פנימה, ומשהו בהילה שאפפה את המקום ריגש את שפילמן, והביא אותה לפנות לדודיה בבקשה חריגה. "ידעתי שיש במשפחה מריבות, ושלא כולם בקשר אחד עם השני. ביקשתי משני הדודים שלי שיגידו בתוך המערה 'שמע ישראל' ויוסיפו גם את התפילה למחילה שאומרים לפני קריאת שמע של המיטה. הם הסכימו בשמחה, אפילו שלא היו שומרי תורה ומצוות". את התפילה הזו היא תלחין עשרים שנה אחר כך, ותהפוך אותה לשיר מרגש בשם "ריבונו".

בבית הכנסת בפקיעין

לפני צאתה מהמערה, שפילמן הוסיפה מעומק הלב תפילה לזיווג עבור קבוצת רווקות. "למחרת, בהסעה לחתונה של החברה, פגשתי לראשונה את דורון, בעלי לעתיד". דורון משמש כאיש הסברה ישראלי בזירה העולמית, וכשהיא מספרת עליו היום, 30 שנה אחר כך, לא ניתן לפספס את הערכתה אליו. "מעריצה נאמבר וואן", היא צוחקת.

בני הזוג מתגוררים במעלה אדומים ומנהלים בית תורני. המוזיקה ממשיכה ללוות את שפילמן באופן מותאם הלכתית – כפי שציירה בדמיונה בתחילת דרכה בתשובה. לפני עשור הוציאה דיסק של שירים פרי יצירתה, והיא מופיעה בפני נשים עם סיפור חייה. בפן המקצועי, היא מרצה לפיתוח קול בלימודי תואר ראשון בשלוחה החרדית "רון שולמית" של מכללת לוינסקי, ומספרת בגאווה כי בשנה הבאה השלוחה תצטרף לאקדמיה למוזיקה ומחול. "זה מאפשר לבנות חרדיות לעשות תואר BMus, אבל בנפרד, ובמקום משלנו". בנוסף, היא משתתפת בקונסרבטוריון החרדי "זמורה" מטעם השלוחה.

למדת מוזיקה ברמה גבוהה ובבתי ספר נחשבים בעולם. את מרגישה החמצה על כך שלא מימשת את כישורייך באופן עולמי, כפי שחלמת?

"האמת שכיום אני כן מלמדת ברמה גבוהה", היא עונה. לדבריה, אמנם בשנים הראשונות עבדה עם ילדים צעירים יותר, אך לא זה המצב כעת. "במסגרת העבודה אני אחראית גם על הקונצרט של המורות. הן כולן משכילות, וברמה ממש גבוהה.

"אבל בכלל, למדתי עם השנים שהעניין במוזיקה הוא הרבה מעבר לטכני. העיקר הוא להתעסק יותר ברגש שבשירה. אני מאוד נהנית לעזור לדור הבא, ומנסה להזרים את הפנימיות של השירה הזו לתוך השיעורים". היא מדגישה כי יש בה הכרת הטוב לבורא עולם על כך שהיא מצליחה לעסוק במוזיקה באופן הזה, ובמקביל לאימהות.

העיקר הוא להתעסק יותר ברגש שבשירה

דמיינת פעם את חייך הנוכחים, כאימא לשישה ילדים?

"לא", היא צוחקת. "בדייטים עם דורון דיברנו על לפחות ארבעה. זאת ברכה. אני משלמת מחיר, אבל מבחירה. מתקופת הקורונה הבנתי שאני צריכה להיות יותר נוכחת בהווה. הילדים צריכים את הנוכחות והדיבור איתם. אנשים אומרים לי: איזה יופי, הם קצת גדלו, ואת יכולה לצאת מהבית ולעשות דברים בחוץ. אבל אני מאמינה שזה להיפך.

"היו כמה פעמים שחשבתי שהגעתי לשיא. פעם אחת הייתה לפני כמה שנים, כשהופעתי עם השיר 'ריבונו' בשילוב הסימפוניה. אבל בסוף, השאיפה לשיר היא יום-יום. אני עדיין לא יודעת איך אבטא אותה הלאה, אבל יש לי עוד רצון. במסילת ישרים מובא: 'הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב'. כך גם אני מרגישה. האור של התורה ניקה אותי מן הקליפות של החיים".