מרגש ומפתיע: כשה' נותן חינו של עם ישראל בעיני מלך מרוקו

הרבה פעמים סיפרנו כאן סיפורים מן ההיסטוריה, כיצד היהודים היו במצור ובמצוק, בגלות, בארץ אויב, ורבים רצו לרדוף אותם ולהציק להם. והנה ה' נתן בלב מלך מסוים להיות לצידם, לדאוג שבית הכנסת לא ייחרב אלא דווקא ישופץ, וכך הלאה. לב מלכים ושרים ביד ה'. אבל האם צריכים רק להסתכל לאחור? ניסי ה' וחסדו נמצאים תמיד, ולכן נפנה אל מה שמתרחש בזמננו ממש, במרוקו.

מרוקו היא מדינה מוסלמית. המוסלמים מאז ומתמיד רדפו והשפילו את היהודים, כי לפי אמונתם יש מקום ליהודים רק כשהם מושפלים. אחרי קום המדינה התרחשו פרעות במרוקו. בערים אוג’דה וג’ראדה התבצע באייר תש"ח פוגרום קשה נגד יהודים, ויהודים רבים קיפחו את חייהם. בקזבלנקה היו פרעות עוד קודם לכן, במהלך מלחמת העולם, ובהמשך היו אירועים בפטיז'אן בתשי"ד ובמקומות נוספים בתשט"ו. בסופו של דבר, בתוך שנים ספורות יהודי מרוקו עזבו את המדינה ברובם.

אך בשנים האחרונות מלך מרוקו נוטה חסד ליהדות, בשונה מהמדינות המוסלמיות שרק מנסות איך לרדוף ולהשמיץ את עם ישראל. במרוקו מתרחש תהליך חריג בנוף היהודי-עולמי - תהליך של שיפוץ, שיקום והחייאת בתי כנסת עתיקים ביוזמה ממלכתית ישירה, בחסות המלך עצמו. אין מדובר במחווה סמלית בלבד, אלא במדיניות סדורה, מתמשכת ותקציבית, שמטרתה לשמר את המורשת היהודית של מרוקו כחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית של המדינה. מבחינתנו זהו מאורע מעורר השתאות, שמחה והתרגשות עמוקה.

היוזמה מונחית על ידי המלך מוחמד השישי, אשר מאז עלייתו לשלטון הצהיר לא אחת כי היהדות היא אחד מן המרכיבים ההיסטוריים של מרוקו. תפיסה זו איננה נשארת ברמת ההצהרה. בפועל, בתי כנסת בערים מרכזיות ובכפרים נידחים כאחד זוכים לשיפוץ יסודי, לעיתים מן היסוד ממש, תוך שימור קפדני של סגנון הבנייה, הארון, הבימה, הכתובות והעיטורים המקוריים.

הדבר בולט במיוחד בערים שבהן התקיימו קהילות יהודיות מפוארות במשך מאות שנים, כגון פאס, מראקש, קזבלנקה, אסאווירה, תיטואן ומקנס. בתי כנסת שעמדו עזובים שנים רבות, חלקם חרבים למחצה, קמים לתחייה. קירות מתוקנים, תקרות מצוירות משוחזרות, ארונות קודש מנוקים ומוצבים מחדש, ולעיתים אף מוחזרים ספרי תורה שנשמרו בקהילות או בידי משפחות. בבתי הכנסת האלו התפללו, חיו ופעלו ענקי עולם, גדולי יהדות מרוקו, והנה הם זוכים שמקום תורתם משתמר ומתברך.

הייחוד הגדול של המהלך הוא בזהותו הממלכתית. אין זה מיזם פרטי של תורמים יהודים בלבד, אלא פרויקט שנתפס כחלק משימור המורשת הלאומית המרוקאית. המדינה עצמה מממנת, מפקחת ומבצעת. כאשר בית כנסת משוקם, אפילו אם אינו משמש קהילה פעילה ביומיום, הרי הוא משמש כזיכרון חי לגדולי הקהילה ותלמידיהם, ויתכן שבעתיד ישמש עוד גם לתורה ולתפילה, בעיקר של תיירים יהודים, שהרי תקוותנו היא שכל היהודים יגורו בארץ הקודש. ואם יחזרו למקורות מחצבתם בקהילות השונות, להתרפק על קברי אבות ובתי כנסיות קדומים, יראו הם את השרידים הקדושים במלוא תפארתם וכבודם, כאשר גם אומות העולם מכבדים אותם. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

בקבוצות של יוצאי מרוקו מביאים צעירים תגובות של הסבא והסבתא, ויש מהם שלמרות גילם פעילים ומגיבים בעצמם. בתגובותיהם הם מתארים את ההתרגשות הגדולה, ומעלים זיכרונות, כיצד בבית הכנסת הזה הייתה הברית של אח של סבא, אילו רבנים גדולים השתתפו בברית, במה הם בירכו את המשפחה באותו הזמן, ואפילו אילו פסיקות הלכתיות הוזכרו במאורע. קהילה שלמה מחזירה לעצמה את הכבוד וזוקפת קומה. הגויים, שבקרבם היו כגולים, מכבדים אותם ורואים בהם ובמורשת שלהם חלק ממה שיש להתפאר בו ולזכור לדורות.