למה כל כך קשה לנו לשחרר - גם כשאנחנו כבר מותשות?

הצורך בשליטה מלווה כמעט כל תחום בחיים: עבודה, בית, מערכות יחסים ואפילו מחשבות. הוא נותן תחושת סדר וביטחון, אבל במקביל עלול להפוך לעומס שלא מאפשר לנשום באמת. כשצריך לשחרר, להרפות או פשוט לא לדעת מה יקרה, מגיע רגע שבו רבים מרגישים הכי לא נוח .

הקושי לשחרר לא נובע מחולשה, אלא להפך. לרוב מדובר באנשים שמורגלים לקחת אחריות, לתכנן מראש ולשמור על יציבות. השליטה הופכת לכלי שמייצר תחושת ביטחון, ולכן כל ויתור עליה מרגיש כמו סיכון. גם אם בפועל אין סכנה, התחושה הפנימית היא של איבוד אחיזה.

הבעיה מתחילה כשהשליטה הופכת להרגל קבוע. במקום כלי שעוזר לנהל את המציאות, היא הופכת לצורך תמידי שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו. הרצון שהכול יהיה ברור, צפוי ומסודר גורם לעייפות, כי המציאות מטבעה משתנה ולא תמיד ניתנת לניהול מלא.

הגוף מגיב לכך מהר מאוד. מתח מתמשך מתבטא בעייפות, חוסר שקט, קושי להירדם או תחושת עומס כללית. גם כשהכול "בסדר" על הנייר, הגוף ממשיך להיות דרוך. זה מצב שבו אנחנו מנסים להחזיק הכול במקום, במקום לעשות השתדלות ולתת מקום לאמונה בבורא עולם.

שחרור, לעומת זאת, לא אומר לוותר על אחריות או להפסיק לנהל. הוא מתחיל דווקא בהכרה שלא הכול תלוי בנו. שיש דברים שאפשר להשפיע עליהם, ויש כאלה שלא בידיים שלנו. ההבדל הזה, גם אם הוא קטן, משנה את התחושה הפנימית. פה גם נכנס מבחן האמונה שלנו, עד כמה אנחנו מסוגלים להשליך הכול על ה' יתברך, תוך השתדלות מצידנו.

אפשר להתחיל בצעדים קטנים: לנשום לרגע, לשנות את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בראש, לא לנסות לשלוט בכל פרט, לא למהר לפתור כל דבר מיד, ולאפשר לעצמנו רגעים שבהם הדברים פשוט קורים. זה מצריך מאיתנו תרגול תמידי. אם נתמיד, נגלה שעם הזמן נוצרת יותר גמישות, ופחות צורך להחזיק הכול כל הזמן. הבחירה בלשחרר דברים, עוזרת לנו לשרוד את החיים מבלי לקחת אותם קשה מידי. החלק שתלוי בנו אפשרי בהחלט, את השאר כדאי להשאיר לאבא שבשמיים לסדר עבורנו.