האם הצבת גבולות פוגעת בילדים שלי?

חברתי הטובה "זרקה" אותי לטובת חברה חדשה. במשך ימים שאלתי את עצמי "למה היא עשתה לי את זה?". עכשיו אני קצת יותר רגועה, אבל בכל פעם שאני רואה את החברה, אני מרגישה שהלב שלי דופק מכעס ומהרגשה גרועה. מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי?

ברור שכואב מאוד לאבד חברה טובה. ודאי ישבתן לכן יחד בהפסקות ופטפטתן, וסיפרתן זו לזו את סודותיכן הסודיים ביותר. עכשיו את מרגישה אבודה. את שואלת את עצמך: "למה היא עשתה לי את זה? בטח עשיתי משהו נורא". אבל השאלה אם התשובה הזו שאת נותנת לעצמך, שאת לא יודעת אם היא הנכונה, מסייעת לך להירגע. נראה שלא.

אז קודם כל, ברגע שאת נתקלת בחברתך ומרגישה את ההרגשה הבלתי נעימה הזו – נשמי עמוק. הנשימה העמוקה תרגיע אותך ותעזור לך לחשוב בשקט. ואז בדקי עם עצמך בקור רוח: האם קרה משהו שגרם למשבר? אולי קרה משהו קטן, שלא שמת לב אליו, והוא הדבר שהביא למצב הזה?

אם את יודעת ובטוחה שאירע דבר מה – מצוין. אולי תוכלי להסיק מסקנה ממה שקרה. אם אינך יודעת מה בכלל קרה – נסי לדבר עם החברה, לשאול אותה מה קרה. עשי זאת ללא כעס וללא איבה. תתפלאי לשמוע שמה שקרה בכלל לא תלוי בך – אלא הגיע מסיבות אחרות לגמרי.

אם תראי שהחברה לא משתפת פעולה – שחררי את האחיזה בעדינות. (מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

*

יש לי בת יחידה, ללא אחים ואחיות, בגן. אני מוצאת את עצמי רודפת אחרי חברות שהיא תוכל לבוא אליהן, אבל אף אמא לא משתפת פעולה. גם בבניין הבת שלי לא מוצאת חברות לבקר אצלן. יש לה חברה אחת בבניין, והיא פיתחה תלות בה, ואפילו מוכנה לתת לה חפצים במתנה, כדי לא להישאר לבד. מה אוכל לעשות?

נראה שהרצון במציאת חברות לילדה, כמו גם המעשים שאת עושה לשם כך, מעוררים אצלך תחושות או חוויות מהעבר. יתכן שאי ההיענות גורמת לך להרגיש דחויה או לא רצויה.

שאלי את עצמך: איזה צורך שלך היה נענה אם לא היו מסרבים לילדה?

הנקודה כאן היא לא אם יש חברות או לא, אלא החוויה האישית של תחושת הדחייה שלך, כאמא, אולי בשילוב תחושת האשמה על שהיא בת יחידה, ללא אחים ואחיות.

יצירת אינטראקציה בריאה היא כזו שאיננה באה בכפייה. איש לא רוצה שיכפו עליו להיות בקשר עם אדם זה או אחר. במקביל, איש לעולם לא יכול לגרום לי להרגיש דחוי. זו תחושה שאני מייצר מעצמי אל תוך עצמי, והעובדה שמישהו לא מעוניין בנוכחותי כרגע, אין בה בכדי לאשר זאת. כשאני מנסה להתמודד עם תחושת ה"לא רצויה" דרך כפיית חברות, אני לא פועלת מתוך שיקול דעת או בחירה, אלא מתוך הישרדות.

הצעתי היא לברר מול עצמך עם איזו חוויה ברמה האישית את מתמודדת כשזה המצב, ולהרפות מחיפוש אחר חברות. הן יבואו כשלא תנסי לענות באמצעותן על צרכים סמויים שלך. (ענבל אלחייאני, MA, מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך)

*

הילדים שלי מתנהגים בצורה לא מכבדת, ואני מרגישה שהכל בגללי. קשה לי להציב להם גבולות, וכל הזמן מלווה אותי פחד – אולי אני פוגעת בהם? בדור שמדברים בו כל כך הרבה על נפש הילד, איך אפשר להציב גבולות בלי להרגיש אשמה מתמדת?

אנחנו חיים בדור של שפע. הילדים שלנו מקבלים יותר מאי פעם, חומרית, רגשית וחינוכית, ובכל זאת הורים רבים חיים בתחושת אשמה מתמדת. למה?

כי אמרו לנו: "תהיו סמכותיים – אבל לא תקיפים", "דברו בגובה העיניים – אבל אל תהיו חברים". הזהירו אותנו שוב ושוב שהם עלולים להיפגע, לפתח חסכים, ואולי יום אחד הם ישבו על ספת הפסיכולוג ויספרו ש...

האמת היא שאין לנו קושי להציב גבולות. יש לנו פחד, פחד מה יהיו ההשלכות. הפחד הזה מחליש את הביטחון ההורי שלנו, עד שאנחנו שוכחים מה תפקידנו.

התפקיד שלנו כהורים הוא להנהיג, לכוון, לחנך. ילדים לא מתחנכים ממה שאומרים להם. הם מזהים מה חשוב ויקר בעינינו, ומה מצטער או מאכזב אותנו. הם מכירים אותנו היטב. הם חיים לצידנו, נושמים את האווירה ואת הרוח. חשוב לזכור, ילדים לא עשויים מצמר גפן. הם חזקים וגמישים יותר ממה שנדמה לנו.

אז חשבון נפש? כן. לא על עצם הצבת הגבולות, אלא על ויתורים שנעשים מתוך פחד. גבול שניתן מתוך אמונה, ביטחון ושקט פנימי אינו פוגע בילד, אלא נותן לו יציבות, ביטחון ודרך. (נועה הראל מנחת הורים, יועצת זוגית ויועצת במודעות אישית)