"אהבה לא אמורה להיות משהו יציב? אם היא קיימת אז היא פשוט קיימת"

הם נכנסו לחדר בשתיקה.

זו לא הייתה שתיקה של רוגע, אלא הרגע שבו הם כבר מפסיקים לריב, והחומה שהם בונים ביניהם מונעת מהם להיפגש.

"מה הבאתם לכאן היום?", שאלתי.

"כלום. זה בדיוק העניין, שפשוט אין כלום", אמרה דנה.

"איך אין כלום? אנחנו חיים יחד, הקמנו בית מתפקד ופעיל, שנינו עובדים, מגדלים ילדים… איך אפשר לקרוא לזה שאין כלום?", הגיב עמיחי בהתנגדות.

"הכל מושלם. רק אני מרגישה שאני לא קיימת פה בקשר הזה", הגיבה דנה.

שתקתי רגע. כשהיא אומרת "אני לא קיימת", היא לא מדברת על העובדות, אלא על החוויה שלה בתוך הקשר. "למה את מתכוונת כשאת אומרת 'לא קיימת'?", שאלתי את דנה

"אני יכולה להיות לידו יום שלם, והוא בכלל לא יראה אותי באמת, כאילו אני שקופה", ענתה.

"אבל את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?", פנה אליה עמיחי.

"אני יודעת ומבינה, אבל אני לא מרגישה את זה בכלל", ענתה.

כאן בדיוק אני עוצרת את השיח. זו נקודה כואבת כל כך בקשר הזוגי, הפער בין מה שידוע לבין מה שנחווה.

"אני רוצה להציע לכם הסתכלות אחרת. יש מערכות רגשיות, שאצל הרבה נשים זה מאוד בולט, שלא נשענות על מה שהיה אתמול, אלא על מה שקורה עכשיו".

"אבל אהבה לא אמורה להיות משהו יציב יותר? אם היא קיימת, אז היא פשוט קיימת, לא?", אמר עמיחי בהרמת גבה.

"רגש לא עובד כמו חוזה חתום וברור, הוא עובד יותר כמו חמצן. הוא חייב לזרום כל הזמן. ברגע שהוא מפסיק, משהו מתחיל להיחנק. מה שמייצר תחושת חיבור הוא לא הזיכרון של האהבה, אלא הסימנים הקטנים שלה בהווה. כשאין סימנים כאלה לאורך זמן, אז המערכת הרגשית מאותתת: אני לא נראית.

"כשאין נראות, הגוף מתחיל להסגר. תבין, עמיחי, זה כמעט תמיד אותו רצף: קודם יש בקשה, אחר כך היא הופכת לתלונה, ואז מגיע שלב הרבה יותר שקט והרבה יותר מסוכן".

"שתיקה", לחשה דנה.

"כי הרבה פעמים שתיקה בזוגיות לא אומרת שהכל רגוע ושליו, אלא מבטאת ייאוש", המשכתי.

"כן, אבל אני ממש לא רוצה שדנה תגיע לשם", אמר עמיחי בשקט, וזז באי נוחות בכסא.

"הרבה גברים נופלים להבנה הזו שצריך לעשות משהו גדול כדי לתקן, אבל ברוב המקרים, זה בדיוק ההפך", אמרתי.

"למה את מתכוונת?", שאל עמיחי.

"החיבור לא נבנה ממחוות גדולות", אמרתי.

"אז ממה?", שאל עמיחי.

"מעקביות של נוכחות. זה אומר – לא רגעים גדולים, אלא רגעים קטנים שחוזרים על עצמם", עניתי.

"כן, אבל מה זה אומר בפועל? איך אני עושה את זה?", שאל עמיחי.

"לא מדובר פה בשיחה ארוכה אחרי שכבר התרחקתם, אלא ברגעים קטנים שחוזרים כל יום. 5 דקות בלי מסך, לשבת רגע יחד בסוף יום, לשאול באמת: "איך היה לך היום?", ולהקשיב לתשובה. מבט אמיתי וכמה שאלות או שיתופים שלא קשורים ללוגיסטיקה של היום. התעניינות אמיתית, הודעה באמצע היום שאומרת: 'אני איתך".

"זה עד כדי כך חשוב?", שאל עמיחי.

"לא רק שזה חשוב, זה מה שבונה תחושת ביטחון רגשית. אצל נשים, המערכת הרגשית מחפשת לא רק אהבה, אלא בחירה מחודשת. היא מרגישה שהיא חייבת להרגיש את זה כל יום מחדש", עניתי.

"אני באמת לא רוצה הרבה, אני בסך הכל רוצה להרגיש שאני קיימת אצלו", הגיבה דנה.

"בסוף, זוגיות לא נמדדת בכמה אהבה יש בסך הכל אלא בכמה היא מורגשת ביום יום. אתה לא צריך להוכיח אהבה, אלא לאפשר לה להיות נוכחת. כשהנוכחות נעלמת, האהבה לא נעלמת מיד. אבל היא מפסיקה להיות מורגשת, ולאט לאט היא מרגישה כאילו איננה".

הייתה שתיקה חדשה בחדר.

זו כבר לא שתיקה של נתק, אלא שתיקה שמתחילה להעלות זיכרון של תחושת חיבור.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן