"יש בעולם עוד מישהו נורמלי, חמוד? מישהו שיהיה פשוט בשבילי?"

הודיה ישבה באוטובוס והסתכלה על הנוף החולף על פניה – נופו של לילה ירושלמי שקט. בחור צעיר שאחז בשקית קניות חצה את הכביש המקביל. הוא נראה כמו מישהו שהיא הייתה שמחה לפגוש.

לא שהיה לה סיכוי אמיתי לפגוש את הבחור, אבל נחמד היה לדמיין שהיא תפגוש מישהו שהיא רוצה לפגוש, לשם שינוי.

איכשהו, כל הבחורים שהיא נפגשה איתם היו ממש מוזרים. טוב, אולי היא מגזימה קצת, לא כולם. אבל היא בטוחה שהיא נפגשה עם יותר בנים מוזרים מחלקם היחסי באוכלוסייה.

אולי היא מוזרה, ולכן מציעים לה הצעות כאלה?

אולי יש בה משהו שגורם לאנשים להוציא החוצה את המוזרויות שלהם דווקא בפגישות איתה?

היא נאנחה שוב.

חני הסתכלה עליה.

"הכול טוב איתך? את נורא שקטה".

"תגידי, חני, אני מוזרה?".

"מאיפה הבאת את זה עכשיו?", היא שאלה בפליאה.

חני בחנה אותה בתיאטרליות. הרימה קווצת שיער, צבטה קלות בלחי, בחנה בעיון את האגודל שלה, ולסיום נקשה קלות במצח.

"תראי, את אוהבת לאכול ארטישוק. זה מוזר. והבגדים שלך לחלוטין לא מתאימים לגרביים. אף פעם. את חייבת לעבוד על זה. חוץ מזה אני מאבחנת אותך בתור נורמלית. עכשיו, מה גורם לך לשאול שאלה כזאת?".

"נראה לי שחלק ממש גדול מהבחורים שאני נפגשת איתם הם כן מוזרים".

"טוב, אין מה לעשות. ככה זה בנים. הם יותר מוזרים מאיתנו".

"אבל למה דווקא אני נפגשת עם כל המוזרים האלה? הרי יש גם בנים נורמליים. למעשה, בחיים האמיתיים יש בעיקר בנים נורמליים. אבל הם לא בהשקפה שלי, או שהם נשואים, או קטנים מדי או גדולים מדי.

"את זוכרת את החתונה של מירי? גם אמא שלי הייתה בחתונה, את יודעת, ההורים שלנו חברים. ואיכשהו היא זרקה לי 'כל הטובים מתחתנים צעירים'. וזה לא שההורים שלי לחוצים שאתחתן. בכלל לא, אפילו להפך. את מכירה אותם. אבל משום־מה המשפט הזה הולך איתי. כל פעם שאני בחתונה של חברה הוא צץ לי. בהתחלה צחקתי עליו. אבל עכשיו… אני כבר לא יודעת…

"נמאס לי מהדייטים הכושלים, מהציפייה הזו, שאני לא יודעת אם היא אי־פעם תתממש…

"אוף, חני, יש בעולם עוד מישהו נורמלי, חמוד? מישהו שיהיה פשוט בשבילי?".

*

לכולנו יש תקופות כאלו, שבהן אנחנו פשוט מרגישות שאין. אין ולא יהיה. נמשיך ככה עוד שנים, וזה פשוט לא יקרה בחיים. ויש גם דוגמאות שמפחידות אותנו.

התחושה הזו היא ממש נורמלית. כל כך הגיוני ולגיטימי להרגיש ככה.

אנחנו מחפשות ומשקיעות בזה כל כך הרבה מאמצים, אכפתיות, שכל, רגש, חוש הומור.

ולפעמים – זה פשוט מייאש, מתסכל ונדמה שזה לא יקרה בחיים.

אז מה עושים בזמנים הללו?

לכל אחת נכון משהו אחר…

לאחת נכון להיות במקום החסר, לבכות ולתת לעצמה להיות "קצת מסכנה" וחלשה (חברות, שימו לב! זה הזמן שלכן להציע יציאה משותפת, מרק משותף, חיבוק, צ'ופרים ומילים טובות!).

אחרת אמרה לי: "גם אם חלילה אישאר רווקה עד גיל X, לא רוצה שהתקופה הזו תעבור עלי במסכנות! רוצה להיות שמחה, לראות את הטוב והשפע שיש בחיים עכשיו".

יש מי שטוב לה להתחזק באמונה שברור שיש! וברור שה' ייתן וישלח, וינחם ויפצה על כל התקופה הקשה הזו.

ויש מי שנכון לה לתת לעצמה את הזמן, קצת לשקוע, ולעלות מחדש, מחוזקת יותר.

מה טוב לך? מה מחזק אותך? מה נכון לנפש שלך?

זו שאלה חשובה.

יש עבודת השם שהיא בזמן של עלייה, ויש עבודה שהיא בזמן של ירידה.

בזמן הירידה העבודה צריכה להתרחש לאט־לאט, בעדינות, לדאוג לעצמי ולתמוך בעצמי, וזו ממש בנייה. לראות מה טוב לי ונכון לי בזמנים הקשים והחלשים הללו.

נחמה ביטקובר היא ראש מכון "עומק הקשר", שעוסק באימון רגשי לחתונה, ומנהלת בית ספר להכשרת מאמנות ומטפלות.