"קיבצנו נדבות, ישנו בתעלות, וכשחזרנו סוף-סוף לעיר גילינו שאין לנו בית"

"אף אחד לא יוכל להבין את מה שעבר עלינו באותם ימים", אומרת לי תמר הירשל בת ה-87 עם פתיחת שיחתנו. דיבורה חד וקולח, היא זוכרת כל פרט מימי המלחמה, וכאשר היא משתפת בסיפור הצלתה, ניכר כי אין זה רק תיעוד של הישרדות, אלא מסע ממושך ומפותל. מסע של ילדה שלמדה כבר בגיל חמש שהעולם הוא מקום בו הרצפה רועדת, ושתיקה היא לפעמים הדרך היחידה להישאר בחיים.

מימין: תמר, אימה ואחותה זמירה

בית מעצר לילדים

"הזיכרון הראשון שלי בחיים הוא לא חיבוק, אלא פחד", פותחת תמר. "כילדה התגוררנו בעיר זאגרב, בירת קרואטיה. נולדתי בשנת 1936, וכשהייתי בקושי בת ארבע, אבי, ברנקו רוטמילר, נעצר בלב הכיכר המרכזית, רק בגלל שהיה יהודי וענד את הטלאי הצהוב. משם הוא נשלח למחנה יאסנובאץ, מקום שנודע באכזריותו הנוראית – יותר מאושוויץ – שם שרד כחשמלאי מומחה למתח גבוה כמעט עד הסוף. הוא היה נחוץ להם כדי להפעיל את המקום, וכנראה שזה מה שהחזיק אותו בחיים. לאחר תום המלחמה נודע לנו, כי הוא נרצח באכזריות שבוע אחד בלבד לפני השחרור.

אביה של תמר - 1934

"אני לא זוכרת את אבי בכלל", אומרת תמר בעצב. "למעשה, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני נמצאת עם אימי ואחותי המבוגרת ממני בארבע שנים. מעולם לא נפרדנו, תמיד היינו יחד.

"כילדה קטנה עוד הספקתי להישלח לגן ילדים. הייתי ילדה טובה, ואפילו מצטיינת. למרות שהייתי יהודייה, לעיתים קרובות צבטו אותי בלחיים והחמיאו לי. אבל בסוף השנה המצב במדינה היה גרוע, ואמא קיבלה החלטה ברורה – היא לא תישאר במקום הזה אפילו יום אחד נוסף. היא החליטה להבריח את כולנו מהמדינה בדרך לא חוקית. מלכתחילה היא תכננה להגיע לשוויץ, שם היה לנו דוד זמר אופרה שהסכים לקבל אותנו.

"אמא העלתה אותנו על רפסודה רעועה, שהובילה אותנו לכיוון בודפשט. המים היו קרים והרציף מאולתר, אבל כשהגענו לבודפשט לא הצלחנו להמשיך משם לשווייץ, שכן תושבי המקום הסגירו אותנו למשטרה המקומית. נתפסנו ונכלאנו במשך שנה בבית מעצר המיועד בעיקר לילדים ונשים".

תיאוריה של תמר קשים מנשוא: "התנאים בבית המעצר היו תת-אנושיים. היינו בתוך מבנה חשוך עם עוד הרבה נשים וילדים. אם מישהו הציץ החוצה דרך חריץ כלשהו, היו מפשיטים אותו ומצליפים בו כהוגן. בכלל, האווירה הייתה אלימה והיו מכים בנו המון, בעיקר באישה אחת שהייתה סופגת את רוב המכות. ניתן לנו אוכל בכמות מצומצמת מאוד, בעיקר מרק עם קצת תפוחי אדמה. זה היה המזון העיקרי שלנו. כל אחד קיבל מצקת".

גם התנאים הסניטריים היו ירודים מאוד. "לא היו חדרי שירותים, ואת צרכינו היינו עושים מעל חבית חלודה. במשך רוב שעות היום היינו בחדר, ואמא שלי עסקה בעיקר בתיקון גרביים על גבי פטריות עץ המיועדות לכך. רוב הגרביים שתיקנה היו של הסוהרים ואנשי הצוות של המחנה. לנו לא היו כמעט פריטי לבוש".

יכולותיה של אמה בתיקון גרביים הן אלו שסייעו להן בסופו של דבר להשתחרר. "הגיע יום בו פינו את בית המעצר שלנו לאושוויץ. אך בעוד שרוב הנשים והילדים נלקחו במשאיות, אחד הסוהרים שנעזר רבות בתיקוניה של אימי אמר לנו: 'תלכו, אתן יכולות ללכת'. קמנו והלכנו, בלי שום דבר. 

"יצאנו ברגל מבית המעצר בבודפשט והתחלנו לעשות את הדרך חזרה לביתנו בקרואטיה, עם נעליים קרועות וכמעט ללא בגדים. בלילות ישנו בצידי דרכים, או במכלאות של בהמות, על גבי תבן וערמות חציר. עד היום אני זוכרת את התנועה שהייתי עושה עם היד, כשהייתי פוגשת איכרים ומבקשת מהם נדבות. בדרך כלל הם לא נתנו כלום, אבל לפעמים קיבלתי משהו – פרוסת לחם או ביצה".

במשך חודשים הן היטלטלו בדרכים. "כל כך פחדנו מכך שיסגירו אותנו, שבכל פעם שהיה נדמה לנו שמישהו מתקרב – היינו משתחלות לתוך צינורות ביוב או תעלות בוציות כדי להסתתר", היא מתארת את מסע ההישרדות.

תמר למטה משמאל, מעליה אחותה זמירה שנת 1945

לבד במרתף החשוך

כשחזרו השלוש לזאגרב ציפתה להן קבלת פנים לא נעימה, שכן הן גילו שמשפחה מקומית השתלטה על ביתן. "אמא חששה מאוד מכך שהשכנים ידעו שחזרנו, כי הקרואטים היו במידה מסוימת מסוכנים אפילו יותר מהגרמנים. לכן היא אפילו לא ניסתה להשיב לנו את רכושנו הגזול. במקום זה עברנו לגור אצל דודתי. היא הייתה נשואה לגוי האחראי על הדואר, מה שאפשר לה להמשיך לקיים אורח חיים רגיל כמעט לגמרי.

"התגוררנו במרתף של הבית, כשמעבר לקיר הדק שכן מועדון של נוער נאצי. היינו שוכבות שם בחושך במשך שעות, שומעות אותם צועקים, צוחקים ומתאמנים בירי, ומרגישות שכל כדור כמעט מפלח את ליבנו. כך היה עד לסיום המלחמה, אז העזנו סוף-סוף לצאת לרחובות ולחשוב על שיקום".

תמר מציינת, כי האווירה שציפתה להן באותם ימים לא הייתה נעימה. האנטישמיות לא פסקה לרגע, ולא פעם הן שמעו סביבן משפטים כמו "חבל שהנאצים לא חיסלו גם אתכם". היא החלה ללמוד בבית הספר. "הייתי תלמידה טובה, אך תמיד עשו לי בעיות בגלל שאני יהודייה. אולי זה אבסורדי, אך הדבר שהכי הפריע לי הוא שבבוקר, כששרו את ההמנון, אף פעם לא נתנו לי להניף את הדגל. בימי החופש נשלחנו לקייטנה שהייתה אף היא מעורבת, ובקביעות לא חילקו לנו את כל הדברים הטובים שקיבלו חברינו הלא-יהודים. האפליה הייתה ברורה, אך בגלל שליטת הקומוניזם לא העזו להציק לנו באופן רשמי".

יחד עם אחותה ואמה, המשיכה תמר להתגורר בקרואטיה במשך כשלוש שנים לאחר תום המלחמה. "בשל השלטון הקומוניסטי לא התאפשר לנו לעלות לארץ", היא מסבירה. בינתיים התגבשה שוב הקהילה היהודית המקומית, שהייתה קטנה משמעותית מזו שהייתה בעבר, שכן כ-90% מיהודי העיר הושמדו. "היה לנו בית כנסת גדול שהיינו מתפללים בו בחגים", היא מתארת. "אחר כך הגיע למקום הג'וינט, שדאג לתושבים היהודים לאוכל. אמא הייתה יוצאת מדי יום מהבית עם סירים שהונחו אחד על השני, כדי לקבל אוכל ולהביא לנו".

תמר (אמצעית עם הצמות) בשנת 1947

לא לאבד תקווה

השלטון הקומוניסטי קרס בשנת 1948, מה שאפשר לתמר לעלות לארץ עם אמה ואחותה. "באולם הנוסעים ריססו אותנו ב-DDT וגזזו לי את הצמה העבותה", היא משחזרת. "זו הייתה עבורי טראומה של ממש, כי הצמה הייתה חלק ממני מאז שנולדתי, ומעולם קודם לכן לא הסתפרתי. משדה התעופה לקחו אותנו למחנה עתלית, שם היינו במשך שנה, עם פחד נוראי מפני הפדאיון. ממש חרדת מוות. לאחר מכן עברנו לשיכון עולים, ונכנסתי ללמוד בבית הספר, בכיתה א', למרות שבגילי התאמתי לכיתה ג'".

חוויה טראומטית, גזירת הצמה לאחר העלייה לארץ

בבית הספר קרה, לדבריה, דבר מעניין. "נכנסתי לכיתה של 30 ילדים, כשאני מכירה רק מילה אחת בעברית – 'רגע'. לא הייתה לי ברירה, וכדי לתקשר איתם השתמשתי בציורים. הייתי מציירת במחברת תפוז, כדי להסביר שאני רוצה שיכבדו אותי מהתפוז, או שציירתי בית כדי לקבוע איתם להיפגש אחר הצהריים בבית. כך הצלחתי לגבור על מגבלת התקשורת, ואז גיליתי לראשונה בחיי שאני יודעת לצייר יפה ואוהבת מאוד אומנות".

מציוריה של תמר - אופטימיים ומלאי שמחה

תמר עבדה מגיל תשע בניקוי גנים כדי לעזור לאמה, אך לצד זאת לא הפסיקה לצייר. היא נשלחה לחוגי אומנויות שונים, בהמשך למדה בבית ספר גבוה לציור בתל אביב, ואף למדה שנתיים בבצלאל. לאחר מכן החלה להציג את ציוריה בתערוכות. בעשרים השנים האחרונות היא הגיעה לתערוכות יוקרה בניו יורק ובפילדלפיה, ואף הציגה את ציוריה בתערוכה ייחודית בבית הלבן.

מעולם לא איבדתי את התקווה ואת האמונה

התערוכות של תמר מגוונות, והיא מציגה בהן סדרות שונות. חלקן משופעות בצבע ובגוונים אופטימיים, כשהן מתארות את העולם ואת האנשים שמצויים בו מהזווית החיובית שלהם, וחלקן מתעדות את חייה האישיים ואת מה שעבר עליה בימי השואה ולאחר מכן. התערוכה הבאה שלה תוצג בתיאטרון ירושלים במהלך חודש מאי.

"מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא שלי אמרה לי משפט קבוע: 'את תצאי מהמצב הזה, עוד תעשי ותלמדי', וזה נתן לי המון כוח וליווה אותי לכל מקום", היא מסכמת. "גם כיום המשפט הזה מהדהד באוזניי, וזו הסיבה שלמרות שעברתי ילדות קשה וחיים קשים נשארתי אופטימית. מעולם לא איבדתי את התקווה ואת האמונה בכוח עליון ששומר עלינו תמיד. זה מה שדוחף אותי להמשיך ליצור ולפעול, ולהשתמש במתנות שקיבלתי משמיים כל עוד אני יכולה".