מהו שלום בית אמיתי, והאם לפעמים עדיף 'להרעיד את הבית' כדי לבנות אותו מחדש?

קודם הקורונה, עכשיו המלחמה, ובבתים רבים הזוגיות מתחילה להתמוסס בשל המתיחות שנוצרה מהמצב. לא כל שקט הוא שלום אמיתי בבית. לפעמים דווקא האומץ לדבר יוצר קשר עמוק וחזק יותר, וברור ששלום בית הוא חלום של כל זוג שמתחתן - אבל מהו המחיר שצריך בשביל להשיג אותו?

הרי כולנו רוצים לחיות באידיליה של בית רגוע, נעים וכזה שיש בו מצב סטטי של אהבה ושקט, אבל במציאות, כל מי שיש לו קצת ניסיון בחיים יודה שלא כל שקט, הוא באמת שקט של שלום. יש בתים שאמנם אין בהם ריבים וצעקות, והכל נראה מושלם למי שבא מבחוץ - אבל בפנים הצטברו כבר כאבים וצלקות קשות, שמחמירים עם כל מפגש או אפילו ראייה של הצד השני. 

יש זוגות שבוחרים לא לדבר על נושאים רגישים ביניהם, כדי לא להעכיר את האווירה - אבל השקט הזה, שקט שנובע מתוך תסכול וחוסר אמונה בשינוי, הוא שקט לא בריא. הרי זה שקט שאפשר דרכו לחתוך את המתח שבאוויר, ואווירה טובה גם ככה איננה בנמצא עם שקט כזה, אז מה יש לכם להפסיד אם תדברו?

בואו נבין משהו - רגשות, גם שליליים, שלא מקבלים מקום לביטוי - לא נעלמים סתם כך. הם נשארים בפנים, גדלים ומתעצמים לממדי ענק, שיכולים להביא אתכם לתגובות היסטריות במריבה הבאה, על לא כלום. 

אז דחיתם את ההתמודדות עם הרגש לעוד שבועיים שלושה, אבל מה אחר כך? מתי תפתחו אותו כמו שפותחים מתנה יקרה, ותתרגשו מעצם זה שהוא שם, אצלכם, מחכה לתיקון שלכם?

רגשות לא עולים בנו סתם. הם איתות שנועד להגיד לנו, להורות לנו - איפה צריך לתקן. וזה כואב לגלות פתאום דברים שצפים בלי הכנה - אבל אמת יש רק אחת, ועל פיה, שלום בית הוא לא בית שאין בו ויכוחים ואי הסכמות. שלום בית אמיתי הוא היכולת של בני הזוג להציף הכול מבלי להיבהל זו מזה, מבלי לחרוג מגבולות הכבוד זה לזה, ומבלי לגלוש למדרונות ההכפשות וההעלבות - מדרונות שאסור להגיע אליהם, לא משנה מה התגלה או התגלע ביניכם. זוגיות טובה היא זוגיות מאפשרת, שבה אפשר להגיד, לדבר, לשתף במה שמפריע, ולהרגיש בטוחים גם כשהשיחה לא קלה לנו. 

ככלות הכול, החצי הזה אמור להיות שלנו לכל החיים, ואם לא ניקח את התפקיד הזה ברצינות, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. 

כמה זוגות כאלה יש, שוויכוח על משחת שיניים או הסעות של הילדים לחוגים, הביאו אותם אל מסדרונות הרבנות? שלא נדע.

יהודי מאמין לא חי ככה. 

יהודי מאמין הוא יהודי מתאמן, גם אם הוא מעולם לא ביקר בחדר הכושר. 

להתאמן בזוגיות זה להבין שגם לצד השני יש רגשות, שגם לו קשה להביע וקשה לשתף, וכשהוא כבר משתף ומביע - אסור שזה יבוטל בהינף יד. צריך להתאמן בלהקשיב הקשבה אמיתית מן הפנים לפנים - דהיינו, שההקשבה תהיה הפנמה של מה ששמענו, שזה יישאר בנו, יילך איתנו, יעצים אותנו, ושלא נשקוט עד שלא נמצא פתרון מניח את הדעת למה ששמענו. 

כשאנחנו כנים עם בן הזוג אנחנו אולי חשופים מדי, אבל זו בדיוק כוונת הבורא ביצירת אדם (ידוע שאדם נקרא אדם רק כשהוא מתחתן ומשלים את הנפש שלו על ידי בן או בת הזוג) כי הבורא מבקש דווקא את הלב. למה דווקא את הלב? כי בו יש את מנעד הרגשות שלנו, שצריכים תיקון. קשת רחבה של רגשות כמו פחד, כעס, אימה, תסכול, בריחה ועוד. 

כשאנחנו יוצרים את החשיפה הזו בזוגיות ולא מפחדים מפניה, אנחנו מאפשרים לעצמנו לבנות קשר יציב ואמיתי יותר, כי כך למעשה נוצרת הבנה עמוקה יותר. 

יוצא שדווקא הפחד הזה לדבר, לשתף, לשאול, להעמיק, לנסות להבין - הוא פחד שמונע מאיתנו לפתוח את הדברים שקשה לנו איתם. למה קשה לנו? כי זה קשה להודות שאנחנו או מה שאנחנו נותנים הוא רחוק מלהיות מושלם. אנחנו חוששים לפגוע, חוששים מתגובה, חוששים שהשיחה תוביל למקום לא טוב, אבל דווקא השיח הזה איפה שקשה - הוא זה שיוצר קרבה. ודווקא הפחד לדבר, וההרגל לטאטא הכול מתחת לשטיח ולחשוב שזה יעבור לבד, מונע מאיתנו להגיע לעימות - מה זה עימות? מלשון עמית, חבר. העימות שם כדי שנראה שמולנו ניצב החבר הכי טוב שלנו, זה שמבין את המעברים שלנו בנפש ולא ישפוט אותנו על החולשות שלנו, אם נסכים להיות חשופים בקשר. כי כשלא מדברים, אין תיקון. וכשאין תיקון, הפער רק גדל.

מתי נכון להרעיד את הבית, אם בכלל? כשהקושי הופך אתכם ל'זומבים' שלא מדברים ולא מתקשרים מצד אחד, ומצד שני, קשה לכם להרפות מהבעיה שאיתה אתם מתמודדים ושעליה אתם לא מדברים. אם זו בעיה שממש מציקה לכם, אתם חייבים להגיד את הדברים כמו שהם, לא ברמזים ולא על ידי שתיקה אלא בפה מלא ובמילים ברורות. 

העימות הזה אולי יביא איתו פחדים חדשים, אולי יבנה ביניכם גשרים שעליהם כבר משאיות עם חומרי נפץ - אבל גם אם זה יוצר מתח ולא נעים, חייבים לעבור בגשר הזה. כדי שהשיחה תהיה בונה ולא פוגעת, חשוב לשים לב לאופן שבו מדברים, ולא לדבר מתוך כעס וצעקות כי אז הדברים לא יישמעו. הדיבור צריך להיות רך, לא מאשים ומתוך רצון להקשיב באמת גם לצד השני ולקחת גם את מה שהוא חושב או מרגיש בחשבון. השיחה חייבת להיעשות בפרטיות -  לא ליד הילדים ולא ליד אנשים זרים, והמסר שצריך לשדר - יש כוח וזמן לשמוע את כל מה שהצד השני משמיע. זו התחלה של תקשורת, גם אם זה לא יהיה תמיד קל, התחלה של בניית גשר שיום אחד יעברו עליו לא רק משאיות עם חומרי נפץ בצורת כעסים, תסכולים והאשמות, אלא גם משאיות מלאות פרחים ומתנות. 

תזכרו ששלום בית אמיתי לא נמדד בכמה שקט יש בבית אלא בכמה אמת יש בו. 

לפעמים הדרך לשקט אמיתי עוברת דרך רעש זמני, וכשיש אומץ לדבר ולהקשיב, הבית לא נשבר אלא מתחזק. אלו החיים.