סיפור מהחיים: אב הרחמים

אני לא אדם למוד ייסורים, אבל יש משהו אחד שאני ואשתי עברנו, שאני לא חושב שיש משהו שיכול להסביר את העוצמה של הכאב, הכמיהה, הרצון והתחינה שבו – הציפייה לילד. זכינו לבנות בית נאמן בישראל, ואני מודה לה' על כל יום שבו אני וזוגתי בונים את הבית שלנו, עד 120 שנה, באחוה ורעות. דווקא הקושי הזה, של ההמתנה לילדים, הוליד בנו יכולת לשאת זה את זו. קשר ייחודי ואמיתי.

למרות זאת, הכאב קיים, וגם הרצון לילד, אפילו אם לא יהיה שלנו ביולוגית. אחרי שנים רבות של המתנה נרשמנו לאימוץ ילד, וכשנתיים אחר כך קבלנו טלפון מהרווחה: יש תינוקות תאומים. בואו. אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בנו, מתח עם כמיהה וגעגוע למי שעוד לא ידענו מי הם בכלל.

קבלנו אותם יחד עם העבר שלהם, הלא ידוע. שני תינוקות בני חודש, לכל היותר. לא ידענו הרבה, מלבד שמותיהם: עידו ועודד. שתי שמיכות תכלכלות, וזהו. מאותו יום החיים שלנו התהפכו בבת אחת. מזוג שחי חיים שקטים ודי צפויים, נזרקנו בפתאומיות לימים ארוכים ולילות לבנים.

זה היה טל תחייה. מאז העיניים שלנו מחייכות. לצערי, לא זכינו לילדים משלנו, אבל התאומים הם כל עולמנו. לא אחת תהינו לעצמנו מה קרה להורים שלהם, שככה נאלצו לוותר עליהם. היה ברור לנו שזה מגיע ממצב של חוסר ברירה. לא האמנו שיש הורה שמסוגל לוותר כך על ילדיו. כך גם גידלנו אותם. הם ידעו מגיל קטן שהם מאומצים, הנחנו דברים על השולחן, סומכים עליהם ומאמינים שאם הקב"ה גזר עליהם כך, הוא ודאי ייתן להם את הכוחות והסייעתא דשמיא להתמודד. אנחנו היינו שם כדי לכוון ולתת את הגב שהם היו צריכים.

לאורך החיים הם לא הזכירו הרבה את ההורים שלהם. זה לא עניין אותם כל כך, אף על פי שאותי, באופן אישי, עניין מאוד לדעת מי ההורים. ריחמתי עליהם, ולפעמים גם כאב לי שהם לא זוכים לראות את הנחת. והם הביאו הרבה מאוד נחת. ילדים מופלאים. היינו משפחה מדהימה יחד, והיה טוב לכולנו.

הם התקדמו ובנו את עצמם מאוד יפה. כאשר גיל 18 התחיל להתענן באופק, אשתי ואני התחלנו להרגיש את דפיקות הלב. זה גיל משמעותי, שבו יש לילד מאומץ אפשרות לפתוח את תיק האימוץ שלו, ולדעת מיהם הוריו. היה חשוב לנו שיכירו אותם, אבל גם חששנו מהרגע הזה. זאת אי ודאות וטלטלה שעוברת גם עלינו. העניין הציף אותם, וראיתי שהם מתדיינים הרבה בינם לבין עצמם סביב השאלה הזו.

אשתי ואני היינו נאמנים לכלל שהצבנו לעצמנו מרגע שקיבלנו אותם: אנחנו לא מעודדים שום צד. מביאים את מה שאנחנו חושבים, ומשאירים להם מרחב החלטה. והם ידעו את זה. הם ידעו שאנחנו חושבים שאדם צריך לדעת מה השורשים שלו, אבל שזו החלטה שרק הם ייקחו, כי רק הם יודע מה נכון וטוב להם.

בארוחה משפחתית אחת, התאומים בישרו לנו שהם החליטו לא לפתוח את התיק. לשאלתי, הם סיפרו על עובדת סוציאלית שביקשו ממנה חוות דעת ניטרלית, והיא אמרה שלא כדאי להם לפתוח. טענה שבמקרה שלהם לא כדאי לדעת מיהם ההורים. זה הספיק להם. גם כך כל העניין הלחיץ אותם. מבחינתם – טוב להם, והם לא הרגישו צורך להרעיד את החיים שלהם, ודאי אם עובדת סוציאלית, שככל הנראה מכירה את התיק, אומרת להם משפט כזה.

הבטתי על אשתי, ובלי מילים המשכנו את הקו שלנו – אנחנו לא מתערבים.

החיים זרמו. הבחורים שלנו נכנסו לעולם השידוכים, ובסייעתא דשמיא המסע של עודד הגיע לקיצו, והוא מצא את האבדה שלו. הכל היה מרגש ושמח, אבל בלב שלי היה קצת עצב. רציתי מאוד שההורים יהיו בחופת הילדים שלהם. הורים שנפטרו מגיעים לחופה, והורים שככל הנראה בחיים, לא יבואו? שאלתי את עודד בעדינות אם היה רוצה שהוריו יבואו, והוא סירב.

בינתיים, עידו המתין לקריעת ים סוף שלו. זה לקח זמן. בלב הבטחתי לעצמי שאני, בחתונה של עידו, עושה הכל כדי שההורים שלו יבואו. זאת היתה הבטחה אישית שלי, כי אחרי הכל זה עניין של עידו בלבד, אבל הרגשתי שזה הכיוון שה' מבקש ממני.

לא הרבה זמן אחר כך, הגיע השידוך של עידו. ענבי הגפן בענבי הגפן. נשאר לי לממש את ההבטחה שהבטחתי, לראות את ההורים בחופה. עכשיו, לך תבצע את זה... הבנתי שמעידו לא תבוא הישועה, הוא היה נרגש ולא מקורקע. אז הלכתי למי שהכל ממנו, והוא יוצר כל המקרים בעולם. התפללתי. סיפרתי לו את המועקה שיש לי, את הרצון להפגיש בין הילדים להורים כדי שייסגר מעגל, ושאני לא באמת יודע מה טוב ונכון לילדים שלי. ביקשתי מאלוקים שינחה אותי וייתן לי תשובה בדרכים שלו.

כדי להסדיר את קניית הדירה של הזוג לקחתי על עצמי לנסוע לעו"ד מסוים שנמצא בקריית גת. משמיים, יצא שאני הייתי היחיד שיכול היה לבצע את העניין באותו היום, אלא שאין לי רכב, ואני תלוי בתחבורה ציבורית בלבד. מצויד בפרטי הקשר והכתובת יצאתי ליעד. נהג האוטובוס הסביר לי איפה לרדת, ואפילו הדריך אותי איך להגיע. ירדתי בחום היום במקום קצת שומם. שני בנייני ענק התנשאו למולי. שאלתי את המאבטח בעמדה באיזו קומה נמצא עורך הדין, והוא טען בלהט שאין כאן אדם כזה. כמה טלפונים, והבנתי שהיה בלבול.

יצאתי לכיוון הכביש, מחפש מונית, אך כזו לא היתה בנמצא. האיחור הפך למשמעותי. ואז ראיתי "כובע" צהוב נוסע לכיווני. סוף סוף! הנהג נראה אדיב ונחמד מאוד, ומיד התפתחה בינינו שיחה. סיפרתי לו שאני מחתן עכשיו את הבן שלי, תאום. הוא התרגש ממש, אמר שגם לו היו תאומים פעם, ונאנח. נדרכתי. "אפשר לשאול מה קרה?". הוא הביט בי בעיניים עצובות כמו שלא ראיתי מימי. "נולדו לי לפני עשרים וארבע שנים תאומים. לצערי, הרווחה לקחה אותם", הוא אמר, ופירט חיים קשים ואומללים שנכפו עליו. היום אשתו לא מתפקדת, נמצאת במצב קשה בבית החולים, וכל מה שנותר לו הם הזיכרונות מאותו חודש יחיד שבו היו לו תאומים. עליהם הוא חושב כל הזמן, משתוקק להכיר אותם ולחבק, אבל הם לא יצרו עדיין קשר, והוא – מתפלל. זה היה מוזר מאוד. הפרטים היו תואמים: תאריך הלידה, הגיל שבו הם נלקחו.

הבנתי שאני מתקדם לקראת מפץ, הלב שלי דפק בפראות, לא יודע מה לעשות. בינתיים הגענו ליעד. לא רציתי לעשות שום דבר באופן אימפולסיבי, שאלתי אותו מה השמות של התינוקות, והוא אמר "עומר ועדן". נרגעתי. השמות לא זהים. אבל המקרה שלו נגע לי בלב, ועדיין לא הייתי רגוע במאת האחוזים. ביקשתי את מספר הטלפון שלו, בלי לדבר על הנושא, כמובן.

*

אשתי טענה שהשמות השונים לא אומרים כלום, דברים כאלה יכולים להשתבש. ואם כל הפרטים האחרים זהים, אז אולי?... החלטתי לא להפסיד את ההזדמנות, והתקשרתי אליו. הוא זיהה את קולי מיד. שאלתי אותו אם הוא בטוח בשמות ילדיו, והשיחה התגלגלה. הוא סיפר עוד ועוד על הלידה של התאומים שלו, זה היה סיפור מורכב הרבה יותר מכפי שחשבתי, והיה שם גם משהו מוזר עם השמות. שאלתי אם יש לו פרט מזהה על הילדים, והוא ענה: "לאחד מהם היה כתם לידה ענק מאחורי האוזן".

בינגו.

לעידו היה כתם ענק מאחורי האוזן, רק לא מזמן הוא עשה ניתוח לייזר להוריד אותו. חיוור ובפה מיובש, ביקשתי מאשתי שתנסה להוביל את השיחה עד שאתאושש. הבעיה היא שגם היא היתה באותו סטטוס... איכשהו יצאו לי כמה הברות. הבטחתי לחזור אליו אם אדע משהו, ופרצתי בבכי.

הנה הגיע הרגע שחיכיתי לו, אז למה אני כה מפחד? זה היה הלם, פחד והבנה עמוקה שאלוקים שמע את התפילות שלי, והביא לי את אבא שלהם עד אלי, במעשה מפעים כל כך.

עכשיו נשאר לחבר את הקצוות. לבשר לעידו ולעודד שככל הנראה מצאתי את אבא שלהם, ואז לחבר ביניהם. החלטתי לדבוק באמת.

קראתי אליהם אלינו לארוחת ערב, ובישרתי להם שככל הנראה, אני יודע מי אבא שלהם. סיפרתי להם איך הכל השתלשל, סיפור מתח ממש... הם היו המומים. עכשיו, אמרתי להם, זו החלטה שלכם. יתכן שלפני מספר שנים העובדת הסוציאלית צדקה, ולא היה טוב להפגיש ביניכם. אבל האם, שככל הנראה היתה העילה להמלצה הזו, כבר לא מתפקדת. מצבה קשה והיא אינה בהכרה כלל. ואילו האב.. "חשוב שאבא שלכם יזכה להיות לפחות בחופה של עידו. הוא כל כך התגעגע ומשתוקק להכיר אתכם. אתם, אחרי הכל, הילדים שלו", אמרתי להם.

לעודד היה קשה, אבל עידו היה החלטי יותר. "אתה צודק", הוא אמר לי, וגם עודד הצטרף אליו לבסוף.

מכאן הדרך היתה קצרה מאוד. הם פתחו את תיק האימוץ וגילו עשרות מכתבים מלאי דמעות של אבא שמעולם לא שכח אותם. וכן, זה היה אותו נהג מונית שפגשתי...

עידו זכה שאביו יהיה בחופה שלו. הנהג שפגשתי, כאילו באקראי, לא הפסיק לבכות ולהתרגש. הוא מודה לנו כל יום על החינוך וההשקעה שלנו בילדים שלו, ומעל הכל, על כך שלא ויתרתי עליו.