חוק לישראל
חוק לישראל - פרשת ראה, יום שני
חוק לישראל לקריאה נוחה וברורה - פרשת ראה, יום שני בשבוע. כולל חלקי תורה, נביאים, כתובים, משנה, גמרא, זוהר, מוסר והלכה
- הידברותלמעקב
- י"ב ניסן התשפ"ו||
תורה
(לב) וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: וְתִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין:
יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אִלֵין קְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי תִטְרוּן לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דִיהַב יְיָ אֱלָהָא דַאֲבְהָתָךְ לָךְ לְמֵירְתַהּ כָּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קַיָמִין עַל אַרְעָא:
(ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: אַבָּדָא תְאַבְּדוּן יָת כָּל אַתְרַיָא דִי פְלָחוּ תַמָן עַמְמַיָא דִיאַתּוּן יָרְתִין יָתְהוֹן יָת טַעֲוָתְהוֹן עַל טוּרַיָא רָמַיָא וְעַל רָמָתָא וּתְחוֹת כָּל אִילַן עַבּוֹף:
(ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: וּתְתָרְעוּן יָת אֱגוֹרֵיהוֹן וּתְתַבְּרוּן יָת קָמָתְהוֹן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא וְצַלְמֵי טַעֲוָתְהוֹן תְּקוֹצְצוּן וְתוֹבְדוּן יָת שִׁמְהוֹן מִן אַ:תרָא הַהוּא:
נביאים - ישעיה - פרק נד
(יז) כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְהוָה: כָּל זְיַן דְּיִתַּקַּן עֲלָךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יִצְלַח וְכָל לִישָׁן דִּיקוּם עִמָּךְ לְדִינָא תְּחַיְּבִינֵיהּ דָּא אַחְסָנַת עֲבָדַיָּא דַיְיָ וְזַכְוָתֵיהוֹן מִן קֳדָמַי אֲמַר יְיָ:
נה (א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב: וַי כָּל דְּצָבֵי לְמֵילַף יֵיתֵיוְיֵלַף וּדְלֵית לֵהּ כְּסַף אֱתוֹ שְׁמָעוּ וַאֲלִיפוּ אֱתוֹ שְׁמָעוּ וַאֲלִיפוּ בְלָא בְדָמִין וּבְלָא בְמָמוֹן אוּלְפָן דְטָב מֵחֲמָר וּמֵחָלָב:
(ב) לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם: לְמָה תִתְקְלוּן כַּסְפְּכוֹן בְּלָא לְמֵיכַל וְלֵאוּתְכוֹן בְּלָא לְמִשְּׂבַּע קַבִּילוּ לְמֵימְרִי וֶאֱכוֹלוּ דְּטָב וְתִתְפַּנַּק בְּדִדְהֵין נַפְשְׁכוֹן:
(ג) הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים: אַרְכִינוּ אוּדְנֵיכוֹן וְקַבִּילוּ לְמֵימְרִי שְׁמָעוּ וְתִתְקַיֵּם נַפְשְׁכוֹן וְאֶגְזַר לְכוֹן קְיַם עֲלַם טַבְוַת דָּוִד דִּמְהֵימְנָן:
כתובים - תהילים - פרק מה
מה (א) לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת: לְשַׁבָּחָא עַל יָתְבֵי סַנְהֶדְרִין דְמֹשֶׁה דְאִתְאֲמַר בִּנְבוּאָה עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח שִּׂכְלָא טָבָא וְתֻשְׁבַּחְתָּא וְאוֹדָאֲתָא:
(ב) רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר: בָּעֵי לִבִּי מַמְלַל טָב אֵימַר אֲנִי עוֹבָדַי לְמַלְכָּא מַמְלַל לִישָׁנֵי מוֹחִי הֵיךְ קוֹלְמוֹס סַפְרָא רָגִיל:
(ג) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשְׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם: שׁוּפְרָךְ מַלְכָּא מְשִׁיחָא עֲדִיף מִבְּנֵי נָשָׁא אִתְיְהִיב רוּחַ נְבוּאָה בְסִפְוָתָךְ מְטוּל כֵּן בֵּרְכִנָךְ יְיָ לְעָלְמָא:
(ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ: זָרֵז סַיְפָּךְ עַל יַרְכָּךְ גִבָּרָ אהוֹדָךְ וְשִׁיבְהוֹרָךְ:
משנה חגיגה פרק ג
א. חֹמֶר בַּקּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה, שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא לַקּדֶשׁ. אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ וּבֵית הַצְבִיטָה בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַקּדֶשׁ. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא אֶת הַקּדֶשׁ. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה, מִדְרָס לַקּדֶשׁ. לֹא כְּמִדַּת הַקּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה, שֶׁבַּקּדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּב וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר, וּבַתְּרוּמָה קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל:
ברטנורה (א) חומר בקדש. שמטבילין כלים בתוך כלים. כששניהם טמאים: אבל לא לקדש. דאמרי כבדו של כלי הפנימי המכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו. חוצץ בפני הטומאה(צריך לומר בפני המים וכן הוא ברש''י גמרא)ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה: אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו. ובאחוריו ובית צביטתו. ואם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ותוכו. ופירוש בית הצביטה. בית אחיזה. לשון ויצבט לה קלי(רות ב)ואית דגרם בית הצביטה לשון אצבע שעושין לכלי בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו. כשהוא שותה. כדי שלא יכניס ידו לתוך הכלי:אבל לא לקדש.שאם נטמא אחד מהם בטומאה דרבנן כולו טמא לקדש: הנושא את המדרס. מנעל של זב: נושא את התרומה. אם ירצה בחבית של חרס, שאינו נוגע באוירה:אבל לא את הקדש. משום מעשה שהיה באדם אחד שהיה נושא חבית יין של נסכים ונפסקה לו רצועה של סנדל שהיתה מדרס הזב. ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית ונטמא הקדש באותה שעה אמרו הנושא את המדרס לא ישא את הקדש. ולפי שמעשה שהיה בקדש היה. לפיכך לא גזרו אלא בקדש ולא בתרומה:לא כמדת הקדש.בחציצה טבילותיו מדת התרומה: שבקדש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו. אם קשור הוא מתיר את קשרו. משום דדמיא לחציצה: ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחילה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ: ובתרומה. אם ירצה קושרו ואחר כך מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:
ב. כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטָהֳרָה, צְרִיכִין טְבִילָה לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה. הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה. הָרְבִיעִי בַּקּדֶשׁ פָּסוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה. וּבַתְּרוּמָה, אִם נִטְמֵאת אַחַת מִיָּדָיו, חֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה. וּבַקּדֶשׁ, מַטְבִּיל שְׁתֵּיהֶן, שֶׁהַיָּד מְטַמָּא אֶת חֲבֶרְתָּהּ בַּקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא בַּתְּרוּמָה:
ברטנורה (ב) כלים הנגמרים בטהרה. שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגומרן שהם ראויין לקבל טומאה: אף על פי כן: צריכין טבילה לקדש.חיישינן שמא נתז רוק מפי ע''ה על הכלי בשעה שהיה החבר אוחז בו. ואף על פי שבאותה שעה עדיין לא נגמר הכלי ולא היה מקבל טומאה שמא לאחר שנגמר והיה ראוי לקבל טומאה עדיין היה הרוק לח ומטמא דתנן במסכת נדה הזוב והרוק מטמאין לחים: הכלי מצרף מה שבתוכו. היו חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן. הכלי מצרפן להיות כולן חשובים כחתיכה אחת ונפסלו כולן דכתיב(במדבר ז)כף אחת עשרה זהב הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת: אבל לא לתרומה.אלא אותה חתיכה שנגע בה היא פסולה והשאר טהורות: הרביעי בקדש פסול. ואינו פוסל: אם נטמאת אחת מידיו.בטומאות דרבנן כגון באוכלין ומשקין טמאים וכיוצא בהן שאין מטמאין אלא ידים ולא את הגוף: ובקדש מטביל את שתיהן. והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה. אבל לא היה לחלוחית ביד הטמאה אין היד האחת טמאה עד שתגע בה:
ג.אוֹכְלִין אֹכָלִים נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ. הָאוֹנֵן וּמְחֻסַר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה:
ברטנורה (ג)אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה. הכי קאמר אוכלין אוכלים של חולין נגובין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש. מי שתחב לו חבירו אוכלין של קדש בפיו בידים טהורות. וזה האוכל ידיו מסואבות או שתחב הוא עצמו אוכלין של קדש בפיו על ידי כוש או כרכר. ובקש לאכול צנון או בצל של חולין עמהן. שאין ידים מסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין אפ''ה גזור רבנן שלא יאכלם עם הקדש שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולענין תרומה אף על פי שהידים המסואבות פוסלות לא עשו מעלה. זו אלא אמרינן זהיר ולא נגע. ולהכי נקט נגובים שאילו היה עכשיו משקין עליהם הוי המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלים אותה: האונן. שלא נטמא במתו: מחוסר כפורים. שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו: צריכין טבילה. לאחר שיביא קרבנו אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה. ומחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה. והאונן. אף על פי שאסור לאכול אינו פוסל בנגיעה: אבל לא בתרומה. דמחוסר כפורים ואונן מותרים בתרומה. ואע''ג דאונן אסור במעשר שני מותר הוא בתרומה דמרבינן ליה מוכל זר לא יאכל קדש(ויקרא כב)זרות אמרתי לך ולא אנינות:
ד.חֹמֶר בַּתְּרוּמָה, שֶׁבִּיהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וּבִשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אַף עַל הַתְּרוּמָה. עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ, אֲבָל מַנִּיחָהּ לְגַת הַבָּאָה. וְאִם אָמַר לוֹ, הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קדֶשׁ, נֶאֱמָן. כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדֻמָּעוֹת, נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְקדֶם לַגִּתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם:
ברטנורה (ד) שביהודה נאמנין וכו'. להכי נקט ביהודה. לפי שרצועה של ארץ כותיים היתה מפסקת בין גליל ליהודה. וירושלים ארץ יהודה היא. ולא היה אפשר להביא קדש מארץ הגליל ליהודה. לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים. ואפילו של חברים שבגליל לא היה אפשר להביאו לנסכים: נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה. ע''ה אמר יין זה טהור הוא והוא לנסכים. שמן זה טהור הוא והוא למנחות. נאמן לעולם דמשום חומרי דקדש מזדהר ולא משקר. אבל אם אמר יין ושמן אלו טהורים והן לתרומה אינו נאמן. שאין אסור טומאת תרומה חמור בעיני עמי הארץ וחיישינן דלמא משקרי בה: ובשעת הגתות והבתים. בעת הבציר ובעת שעוצרים הזיתים בבד נאמנין אף על התרומה לפי שכל בני אדם מטהרים את כליהם בעת עשיית היין והשמן. כדי להפריש התרומה בטהרה: עברו הגתות וכו'. לאחר שעבר זמן הבציר. או זמן עצירת הזתים בבית הבד. והביא עם הארץ חבית של יין או של שמן של תרומה לכהן חבר ואומר שהיא טהורה. לא יקבלנה ממנו בחזקת טהורה דלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן: אבל מניחה לגת הבאה. עם הארץ שיודע שלאחר הגתות הבדים אינו נאמן. מניח חבית זו לגת הבאה ואז נותנה לכהן. דבאותו שעה הוא נאמן עליה: רביעית. הלוג יין לנסכים נאמן על כל החבית. דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אחרומה: כדי יין וכדי שמן המדומעות. המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין ומדומעין זה בזה. ובא לומר גם על הכדים שהן טהורים. אע''ג דעם הארץ אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגיתות. האידנא מהמנינן ליה על הכדים אפילו קודם שעת הגתות שבעים יום. דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה ואכדים. דגנאי הוא לקדש שיהיו הכדים שעירוהו מהם בחזקת טומאה והוא קרב. ושבעים יום דנקט. משום דאורחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם ע' יום קודם הגתות:
ה. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים, נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ, אֵין נֶאֱמָנִים. כֵּיצַד, הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת, נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית, הוּא הַקַּדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִים, נֶאֱמָן. יָצָא, אֵינוֹ נֶאֱמָן:
ברטנורה (ה) מן המודיעית ולפנים. מודיעית כרך רחוק מירושלים ט''ו מיל. ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהן כלי חרס הדקים. כגון כוסות קדרות וקיתונות. לפי שאי אפשר בלא הם. ובירושלים אין עושין כבשונות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינום ולא גזרו עליהם. שאין גוזרים גזירה על הצבור שאין יכולין לעמוד בה: הוא הקדר. מי שהביאו מחוץ למודיעית לו בלבד האמינו לפי שאי אפשר שלא להאמינו אבל אם מסרם ליד קדר אחר ע''ה היושב במודיעית או לפנים. לא האמינוהו: והן הקדרות. על אותן קדרות שהביא הוא נאמן. ואינו נאמן לצרף עמהם קדרות של קדר אחר שיושב במודיעית או לפנים: והן הלוקחין. חברים שראוהו שהביאם. נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחים אחרים: יצא מן המודיעים. לשוב לאחוריו אינו נאמן:
ו. הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים, נֶאֱמָנִין לוֹמַר, לֹא נָגַעְנוּ. וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקּדֶשׁ, וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה:
ברטנורה (ו) הגבאים. ישראל שהן גבאים למלכי אומות העולם לגבות מישראל מסים וארנוניות. ונכנסו לתוך הבית לעבוט עבוטו: וכן הגנבים. שנגנב כלי חרס והחזירום: נאמנים לומר לא נגענו.לתוכו. והוא שהחזירום מחמת תשובה שעשו מעצמם. לא מחמת יראה: ובירושלים נאמנים על הקדש. נאמנים על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים. לומר שהן טהורין לקדש לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, לפיכך האמינום ולא גזרו עליהם. ובשעת הרגל אף אותה על התרומה דאמר קרא(שופטים כ)ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב קראם בשעת אסיפה כולם חברים. ורגל שעת אסיפה היה:
ז.הַפוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ, וְהַמַּתְחִיל בְּעִסָתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִגְמוֹר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִגְמוֹר. מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טָהֳרַת הָעֲזָרָה. עָבַר הָרֶגֶל בְּיוֹם שִׁשִּׁי, לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי, שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין:
ברטנורה (ז) הפותח את חביתו. חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל. ומשמשו בו עמי הארץ: לא יגמור לאחר הרגל. שאף על פי שבשעת הרגל הן טהורין. לא שטהרתן טהרה עולמית. אלא שבשעת הרגל הכל חבירים, אבל לאחר הרגל טמא מגען למפרע, כדאמרינן במתניתין לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל. ור''י דאמר יגמור סבר אם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל ואין מזון מצוי לעולי רגלים. ואין הלכה כר''י: מעבירין על טהרת העזרה. מעבירין את הכלים ממקומן. להטבילן ולטהר את העזרה. מטומאת עמי הארץ שנגעו בהן ברגל: מפני כבוד השבת. שהיו הכהנים צריכין להתעסק בצרכי שבת איש בביתו: אף לא ליום ה'. אף אם עבר הרגל ליום ה' אין מטבילין אותן עד לאחר השבת. לפי שאין הכהנים פנויין ליום מוצאי יום טוב להטבילן. שטרודין להוציא את הדשן שעל התפוח באמצע המזבח שקבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של המערכה, ואין הלכה כר''י:
ח. כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת הָעֲזָרָה, מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן(וּבַמְּנוֹרָה)וּתְטַמְּאוּהוּ. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים, יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחשֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצֻפִּין:
ברטנורה (ח) ואומרין להם. לע''ה ברגל. הזהרו שלא תגעו בשלחן. לפי שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה(שמות כח)לחם פנים לפני תמיד: טעונים טבילה. מפני טומאת הרגל: חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע. מזבח הנחושת. שהתורה קראתו מזבח אדמה. ומזבח הזהב כתיב(במדבר ג)המנורה והמזבחות אתקש מזבחות זה לזה. ושלחן הא אמרן דלא נגעו בו: מפני שהן מצופין. הכי קאמר. וחכמים מטמאין ואומרין שצריכין טבילה גם הם מפני שהן מצופין. דאי לא הוי מצופין יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת. פירוש אחר וחכ''א דטעמא דאין צריכין טבילה לפי שהם מצופין זהב ונחשת. וצפויין בטיל לגביהן. והיו ככלי עץ העשויין לנחת שאין מטמאין ולא פליגי על ר''א אלא בטעמא דמלתא בלבד. כך פירש הרמב''ם בהלכות מטמא משכב ומושב:
גמרא חגיגה דף כז ע''א
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין. אַדְּרַבָּא כֵּיוָן דִּמְצוּפִּין נִינְהוּ מִטְּמוּ אֵימָא וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין. וְאִי בָּעִית אֵימָא רַבָּנָן לְרַבִּי אֶלְעָזָר קָאָמְרֵי מַאי דַּעְתִּיךְ מִשּׁוּם דִּמְצוּפִּין מִיבְטַל בָּטִיל צִיפּוּיָין גַּבַּיְהוּ. אָמַר רַבִּי אַבְהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן קַל וָחֹמֶר מִסָּלָמַנְדְּרָא וּמַה סָּלָמַנְדְּרָא שֶׁתּוֹלַדָת אֵשׁ הִיא הַסָּךְ מִדָּמָהּ אֵין אוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁכָּל גּוּפָן אֵשׁ, דִּכְתִיב(ירמיה כג)הֲלוֹא כֹה דְּבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, קַל וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב. מַה מִּזְבַּח הַזָּהָב שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא כְּעוֹבִי דִּינַר זָהָב כַּמָּה שָׁנִים אֵין הָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמְּלֵאִין מִצְוֹת כְּרִמּוֹן דִּכְתִיב(שיר ג)כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ. אַל תִּקְרֵי רַקָּתֵךְ אֶלָּא רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה:
רש''י אדרבה משום דמצופין נינהו ניטמאו. דאי לאו מצופה יש להם לטהרם משום כלי עץ העשוי לנחת: מאי דעתיך. דילפת טעמא מדקרינהו אדמה הא לאו הכי טמאין אף על גב דעשויין לנחת: מפני שהן מצופין. ובעי למימר שהציפוי מבטלן והוי להו ככלי מתכות: מיבטל בטיל ציפויין לגבייהו. דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה: סלמנדרא. חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק: כעובי דינר זהב. דבר מועט לא חסר זהבה דנעשה בו נס:
זוהר משפטים דף ק''ו ע''ב
תַּנֵּינָן לֵית מִלָּה בְּעָלְמָא דְּקַיְּמָא קַמֵּי תְּשׁוּבָה וּלְכֹלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַבֵּל וַדַּאי. וְאִי תָּב בִּתְיּוּבְתָּא הָא אִזְדַּמָּן לָקֳבְלֵיהּ אֹרַח חַיִּים וְאַף עַל גַּב דְּפָגִים מַה דְּפָגִים כֹּלָּא אִתְתַּקָּן וְכֹלָּא אִתְהַדָּר עַל תִּקּוּנֵהּ דְּהָא אֲפִלּוּ דְּמַה דְּאִית בֵּהּ אוּמָאָה(קַמֵּי קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי בֵּיהּ כִּי יְיָ צְבָאוֹת יָעַץ וּמִי יָפֵר דָּא אִיהוּ רָזָא סְתִימָא. וְתוּ כַּד קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹמֵי אוּמָאָה לָא אוֹמֵי אֶלָּא אִם לָא יַעֲבֵיד תְּיּוּבְתָּא דְּהָא לֵית פִּתגָּמָא דְּקַיְּמָא קַמֵּי תְּיּוּבְתָּא וְעַל כֹּלָּא מְכַפֵּר קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד עָבְדִין תְּיוּבְתָּא שְׁלֶמְתָּא)קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַבֵּל דִּכְתִיב(ירמיה כב)חַי אָנִי נְאֻם יְיָ כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ וְגוֹמֵר, וּכְתִיב(שם)כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי וְגוֹמֵר, וּבָתַר דְּתָב בִּתְיּוּבְתָּא כְּתִיב(דברי הימים א' ג')וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִיר בְּנוֹ שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ. מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מִתְבַּר כַּמָּה גְּזֵירִין וְדִינִין וְכַמָּה שַׁלְשְׁלָאִין דְּפַרְזְלָא וְלֵית מָאן דְּקַיְּמָא קַמֵּי דִּתְיּוּבְתָּא וְעַל דָּא כְּתִיב(ישעיה ס''ו)וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִּי לֹא כְּתִיב אֶלָּא הַפּוֹשְׁעִים בִּי דְּלָא בָּעָאן לַאֲתָבָא וּלְאִתְנַחֲמָא עַל מַה דַּעֲבָדוּ. אֲבָל כֵּיוָן דְּאִתְנַחֲמוּ הָא מְקַבֵּל לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין כָּךְ בַּר נָשׁ דָּא אַף עַל גַּב דְּפָשַׁע בֵּהּ וּפָגִים בְּאַתְרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ וְתָב לְקַמֵּהּ מְקַבֵּל לֵהּ וְחָס עֲלֵהּ דְּהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָלֵא רַחֲמִין אִיהוּ וְאִתְמַלֵּי רַחֲמִין עַל כָּל עוֹבָדוֹי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר(תהלים קמ''ה)וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אֲפִלּוּ עַל בְּעִירֵי וְעוֹפֵי מָאטוּן רַחֲמוֹי. אִי עֲלַיְהוּ מָאטוּן רַחֲמוֹי כָּל שֶׁכֵּן עַל בְּנֵי נָשָׁא דְּיָדְעִין וְאִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן דְּרַחֲמוֹי מָאטוּן עֲלַיְהוּ וְשָׁרָאן עֲלַיְהוּ וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד(שם קי''ט)רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְיָ כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּינִי:
תרגום הזוהר
לָמַדְנוּ, אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם הָעוֹמֵד בִּפְנֵי תְּשׁוּבָה, וְאֶת כֻּלָּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַדַּאי מְקַבֵּל. וְאִם שָׁב בִּתְשׁוּבָה, הֲרֵי מְזוּמֶנֶת לוֹ דֶּרֶךְ הַחַיִּים. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּגַם מַה שֶּׁפָּגַם, הַכֹּל מִתְתַּקֵּן, וְהַכֹּל חוֹזֵר עַל תִּקּוּנוֹ. כִּי אֲפִלּוּ מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁבוּעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ, שֶׁכָּתוּב, חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ וְגוֹ'. וְכָתוּב, כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי וְגוֹ', וְאַחַר שֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה, כָּתוּב, וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּיר בְּנוֹ וְגוֹ'. מִכָּאן, שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְשַׁבֶּרֶת כַּמָּה גְּזֵרוֹת וְדִינִים וְכַמָּה שַׁרְשְׁרוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְאֵין מִי שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. וְעַל זֶה כָּתוּב, וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִי, אֵינוֹ כָּתוּב, אֶלָּא הַפּוֹשְׁעִים בִּי. דְּהַיְנוּ אוֹתָם שֶׁלֹּא רָצוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וּלְהִתְנַחֵם עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ. אֲבָל אִם הִתְנַחֲמוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה, מְקַבֵּל אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִשּׁוּם זֶה אָדָם זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁפָּשַׁע בּוֹ, וּפָגַם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא צָרִיךְ, וְשָׁב לְפָנָיו, הוּא מְקַבְּלוֹ וּמְרַחֵם עָלָיו. כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מָלֵא רַחֲמִים, וּמִתְמַלֵּא רַחֲמִים עַל כָּל מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אֲפִלּוּ עַל בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת מַגִּיעִים רַחֲמָיו, כָּל שֶׁכֵּן עַל בְּנֵי הָאָדָם הַיּוֹדְעִים וְנוֹדָעִים לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹנָם, שֶׁמַּגִּיעִים עֲלֵיהֶם רַחֲמָיו, וְשׁוֹרִים עֲלֵיהֶם. וְעַל זֶה אָמַר דָּוִד, רַחֲמֶיךְ רַבִּים ה' כְּמִשְׁפָּטֶיךְ חַיֵּינִי.
הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק א
א.כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, כְּגוֹן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְכֵן בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת עוֹנֶה בָּהּ אָמֵן אַחַר עַצְמוֹ:ב.וְלָמָּה יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם, וַהֲרֵי אַחֲרֶיהָ בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיבִ מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה זוֹ בִּימֵי חַכְמֵי מִשְׁנָה תִּקְּנוּ וּכְאִלּוּ הִיא תּוֹסֶפֶת, אֲבָל סוֹף עִקַּר הַבְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הִיא בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר אַהֲבַת עוֹלָםִ מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהּ מִבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתָהּ תְּחִלָּה לְדָבָר, כְּגוֹן בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין לִפְנֵי קְרִיאַת מְגִלָּה וְהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה. לְמַעַן לֹא יַפְסִיק בְּאָמֵן בֵּין בְּרָכָה וּבֵין הַדָּבָר שֶׁבֵּרֵךְ עָלָיו:
מוסר
ספר חסידים סימן קעג
שְׁלֹשָה מִינֵי יֵצֶר הָרָע הֵם הַשְּׁנַיִם בֵּין בְּזָקֵן בֵּין בְּבָחוּר וְהַשְּׁלִישִׁי נוֹהֵג רַק בְּבָחוּר אֵלּוּ הֵם אָדָם מִתְאַוֶּה לִרְאוֹת וְאַף אִם יַחְפֹּץ לַעֲצֹם עֵינָיו מֵרְאוֹת לֹא יוּכַל וְיִרְאֶה בְּעַל כָּרְחוֹ. וְהַשֵּׁנִי הָאָדָם בּוֹעֵר כְּתַנּוּר אֵשׁ אַחֲרֶיהָ וְלֹא יוּכַל לַהֲסִירָהּ מִדַּעְתּוֹ אֵלּוּ נוֹהֲגִים בֵּין בְּבָחוּר בֵּין בְּזָקֵן. וְהַשְּׁלִישִׁי נוֹהֵג רַק בְּבָחוּר שֶׁמִּתְאַוֶּה שֶׁתִּתְקַשֶּׁה מִנַּיִן לָנוּ שֶׁכָּךְ הוּאִ שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּנִאוּף שְׁלֹשָה תַּנּוּרִים וְיֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לְאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אוֹפֵיהֶם בֹּקֶר הוּא בּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה שְׁלֹשָה תַּנּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר(שם)כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַּנּוּר כִּי קֵרְבוּ כַּתַּנּוּר לִבָּם. וְנֶאֱמַר כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר. שׁ' שֶׁהִיא עִקַּר תֵּבַת הָאֵשׁ שִׁי''ן בְּגִימַטְרִיָּא יֵצֶר ש' יֵשׁ לָהּ ג' פְּצוּלִים וְג' פְּעָמִים מוֹנֶה אֵשׁ בְּפָסוּק(שה''ש ח)רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָהּ. יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לְחִכּוּךְ אִם יְחַכֵּךְ בְשָׂרוֹ יַעֲלֶה שְׁחִין וְאִם יַעֲצֹר וְיִסְבֹּל לֹא יַעֲלֶה:
היו שותפים בזיכוי הרבים הגדול בעולם וקבלו את פרק התהילים האישי שלכם המסוגל לשמירה והגנה. לחצו כאן