"לא" הוא ה"כן" החדש: הכוח שבהצבת גבולות בדרך לחירות אמיתית

חונכנו על ערך הנתינה. "חסד" הוא השם השני שלנו, והרצון לעזור, להכיל, לבשל, להקשיב ולהיות שם עבור כולם הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו. אבל מה קורה כשהנתינה הופכת לנטל, כשהחיוך הופך למאולץ והעייפות משתלטת על השמחה?

הסוד למניעת שחיקה  נמצא במילה אחת קטנה בת שתי אותיות: "לא".

רבות מאיתנו סובלות מ"מחלת הריצוי". אנחנו אומרות "כן" לבקשה של השכנה, "כן" לעוד פרויקט בעבודה ו"כן" לעוד משימה בבית הספר של הילדים, גם כשבפנים הכל צועק "די".

למה אנחנו עושות את זה? לפעמים זה הפחד לאכזב, לפעמים זו האשמה, ולפעמים זו התחושה שהערך שלנו נמדד רק לפי כמה אנחנו "מועילות" לאחרים.

הצבת גבולות היא לא אנוכיות - היא אחריות

חשוב להבין: גבולות בריאים הם לא חומה שנועדה להרחיק אנשים, אלא גדר חיה שנועדה להגן על המשאבים שלך. כשאת אומרת "לא" למשהו שגדול עלייך, את למעשה אומרת "כן" לעצמך, לשפיות שלך וליכולת שלך לתת באמת. נתינה מתוך שחיקה היא נתינה "יבשה", ללא מאור פנים ולא בלב שלם. לעומת זאת, נתינה מתוך בחירה מוחלטת היא נתינה שמחיה גם את הנותן וגם את המקבל.

איך עושים את זה בפועל?

אל תעני מיד. כשיש הצעה או בקשה, הרגילי את עצמך לומר: "אני צריכה לבדוק את זה. אחזור אלייך". זה נותן לך מרחב נשימה לבדוק אם זה באמת מתאים לך.

הבחנה בין "חשוב" ל"דחוף": האם הבקשה הזו באמת קריטית, או שמישהו פשוט מעביר אלייך את הלחץ שלו?

את לא חייבת להתנצל שעה ארוכה. "תודה שחשבת עליי, אבל הפעם זה לא מתאפשר לי" הוא משפט לגיטימי ומכובד.

מילה טובה, סירוב מנומס וסיומת טובה. למשל: "אני מאוד מעריכה את הפעילות שאת עושה, כרגע אין לי פנאי לעזור בה, אבל אני בטוחה שזה יהיה מוצלח מאוד".

כשנלמד להגיד "לא" לדברים שמרוקנים אותנו, נגלה שיש לנו הרבה יותר "כן" עבור הדברים שבאמת חשובים לנו: הילדים שלנו, הבעל שלנו והשליחות האישית שלנו בעולם.

השנה, לקראת חג החירות, נסי להשתחרר מהצורך לרצות את כולם. גלי את הכוח שבמילה "לא", ותראי איך פתאום יש לך הרבה יותר מקום לשמחה אמיתית בלב.