"המטפלת התקשרה: קחי מיד את הילד שלך הביתה, הוא לא נושם"

"שלא נדע, אבל אם נדע – שנדע...". במשפט זה פותחת שרה נייהוז את רוב השיחות שהיא מקיימת בימים אלו של מלחמה, וישנן לא מעט שיחות כאלו.

כמי שלקחה על עצמה לעסוק בתחום העזרה הראשונה בקרב נשים בציבור החרדי, היא פוגשת שוב ושוב נשים שמתחננות לקבל ידע ולהבין: "מה עלינו לעשות בזמן של אזעקה? איך נדע אם מישהו נפגע? ואם חלילה יקרה משהו, איך עלינו להגיב?"

לשוב לחיים

שרה הגיעה לעיסוקה המיוחד לפני כארבע שנים, כשבנה התינוק היה בן 16 שבועות בלבד. "שלחתי אותו לראשונה למטפלת, והוא חזר משם בטראומה", היא מספרת. למי שאינו מבין איך תינוק בן ארבעה חודשים יכול להיות בטראומה, מבהירה שרה שגם היא לא ידעה זאת עד אז, אך כשקיבלה את התינוק לידיה היא החלה להבין. "חשבתי בתחילה שזה קשור לכך שזו הפעם הראשונה בה הוא עוזב את אמא, ומכיוון שלא הייתה לי ברירה המשכתי לשלוח אותו גם בימים הבאים, מתוך תקווה שהוא יתרגל. לצערי, המצב רק החמיר מיום ליום. חלפו שלושה שבועות עד שהבנתי שמשהו באמת לא תקין, וכשניסיתי לברר אצל המטפלת התברר שפעמיים במהלך שלושת השבועות האלו הוא איבד נשימה.

'קחי את הילד שלך הרגע!' (אילוסטרציה)

"נראה שהמטפלת ממש שמחה כשהודעתי לה שאני מוציאה אותו מידיה. העברתי אותו למטפלת אחרת, והיא יצרה קשר כבר אחרי שעתיים וביקשה בהיסטריה: 'קחי את הילד שלך הרגע!'. שאלתי מה קרה, והיא ענתה: 'הוא פתאום נפל ולא מגיב, נראה כמו מת'. אחרי דקה וחצי כבר הייתי אצלה, ומאותו יום עזבתי את העבודה ונשארתי איתו בבית במשך כחצי שנה. באותם ימים חווינו תופעות שלא הכרנו אצל אף אחד מהילדים האחרים שלנו – התינוק חווה אשפוזים, חום גבוה, ועוד מקרים רפואיים שונים".

שרה עוצרת לרגע, ומציינת כי בתוך אותם ימים של בלבול, בדיקות וניסיונות להבין מה עובר על הילד, היא הגיעה למסקנה שבמקום לסחוב אותו בכל פעם מחדש לאשפוזים ולבדיקות, יהיה נכון יותר לנסות לטפל בו בבית, עד כמה שניתן. "לקחתי לעצמי מורה פרטית, אחות מוסמכת, וביקשתי ממנה שתלמד אותי את כל הפעולות של העזרה הראשונה והטיפולים שייתכן שאצטרך להכיר. אלו לא היו לימודים ארוכים, ובסיומם נדהמתי לגלות שאני מצליחה באמצעות הידע שלי למנוע כשלושה רבעים מהאשפוזים. במקום לפנות אותו לבית חולים בכל פעם שלא נשם טוב או הקיא, או שנראה היה שהוא מאבד את ההכרה – טיפלתי בו בבית, מה שאפשר לכולנו לשוב לחיים שפויים יותר".

מקרים של הצלת נפשות

כאמור, באותם ימים שרה עזבה את עבודתה, אך גם ידעה שלא תוכל להאריך את החופשה עד אינסוף. וכאן הגיעה ההחלטה על שינוי כיוון בעבודה, עם הקמת "היחידה בשטח" – ארגון שמציע קורסי הכשרה לעזרה ראשונה לנשים, באופן פרטי אך גם מוסדי.

מיהן הנשים שמתעניינות בלימודים מסוג זה?

"אלו לימודים שמתאימים לכל אמא, ויכולים לעזור ממש לכל אחת. אין מי שלא נתקלת במצבים כמו ילד שמקיא ומשלשל ללא הפסקה, ותוהה איך למנוע ממנו להתייבש, או ילד שנפצע ונראה שהפצע מדמם באופן חריג, או שהוא מבולבל ונראה שמאבד את ההכרה. הידע שאני מעבירה לנשים הוא בדיוק הידע שיש לחובש שמגיע לשטח. אני מלמדת אותן כיצד להפוך למשך כמה דקות מאמא לחובשת ולאשת הצלה".

ילד שנפצע ונראה שהפצע מדמם באופן חריג

מהו הדבר החשוב ביותר שאת יכולה להמליץ עליו בזמן חירום?

"בנוסף כמובן לפעולות מצילות חיים, חשוב מאוד לתעד את מה שקרה ולזכור כל פרט. בעת הצורך ניתן גם לצלם, אך לא לוותר על תיעוד בכתב. כך, למשל, כשראיתי שהילד שלי מאבד נשימה לעיתים קרובות, כתבתי לעצמי בכל פעם מחדש מתי בדיוק זה קרה. נדהמתי לגלות מכנה משותף לרצף הסיפורים האלו – פעם היה זה בשבת אצל חמותי, פעם אחרת בחתונת גיסי, פעם נוספת כשהגיעו אורחים לבקר אותנו, ועוד ועוד. הסתבר שזה קורה בכל פעם כשיש סביבו המולה. מצב כזה כנראה מאיים עליו ומוביל לאיבוד הנשימה. מאז הפסקתי לקחת אותו לחתונות ולאירועים. אני משאירה אותו בבית, וכיום, כשהוא כבר בן ארבע, אני יכולה לציין שהגענו לאפס מקרי איבוד הכרה".

בנוסף לאימהות שמגיעות לקורסים, מרכזת שרה תחתיה לא מעט קורסים המיועדים למטפלות. "אני לא דנה את המטפלת הראשונה ששלחתי אליה, שלא שיתפה ולא סיפרה, אבל אני בטוחה שיש צורך אדיר בהכשרה כזו למטפלות, וזה יכול להגיע להצלת נפשות ממש".

אבל מטפלות וגננות חייבות לעבור הכשרה בעזרה ראשונה, כחלק מלימודי התעודה שלהן!

"נכון. אך יש הבדל בין שיעורי עזרה ראשונה שמטפלת מחויבת ללמוד לפי החוק, וממילא לא תמיד מתאים לה והיא מחפשת קיצורי דרך, לבין הכשרה שהיא עוברת כחלק מהרצון האישי שלה לדעת לעזור לילדים במצבים כאלו.

"בנוסף, יש לנו גם הכשרה יסודית יותר שמוצעת לנשים שרוצות לעבוד כחובשות, ממש כמו החובשים של ארגוני ההצלה ומד"א שמגיעים לשטח. האמת היא שכשפתחנו את הקורס הראשון לא נדרשנו כלל לפרסם, כי היה פשוט גל של הרשמה. הרגשנו כאילו פתחנו ברז לצורך נואש כל כך בציבור, שעד היום לא היה לו שום מענה. הגיעו אלינו אימהות לילדים, סבתות לנכדים, והרבה נשים שהסבירו שהן נתקלות לעיתים קרובות באנשים בסביבתן שזקוקים לעזרה, והן רוצות ללמוד איך לא לאבד עשתונות ולהושיט עזרה".

"לא לאבד עשתונות"

הלימודים ב"יחידה בשטח" מתבצעים בכיתות, ממש כמו בבית ספר. שרה מציינת כי כבר במהלך הלימודים התלמידות נתקלות במקרים בזמן אמת, והן נכונות להגיש להם מענה.

"לא מזמן סיפרה לי אחת התלמידות על כך שהיא הייתה בבית, ופתאום אחת השכונות דפקה על הדלת וקראה לה בהיסטריה 'בואי דחוף למטה'. כשירדה היא ראתה שני דברים: תינוק מבוהל, ואמא שצועקת 'זה השקל שלי!'. מתוך זה היא הבינה שהתינוק בלע את השקל, והאמא מרוב היסטריה, במקום לצעוק שהילד נחנק, צעקה על השקל. במקרה הזה היה לחובשת שלנו בדיוק את מה שצריך – רוגע, שליטה עצמית וידע, וברוך השם היא הצליחה לחלץ את השקל ולהציל את הילד.

"מקרה אחר אירע במלחמה הקודמת, שטיל נפל באזור פרדס כץ בבני ברק. כוננים רבים רצו לאזור הנפילה, אך מרוב עיסוק בטיל לא שמו לב לכך שיש בסמוך רכב שנתקע בעמוד, כתוצאה מתאונה עצמית, ולא היה אף אחד שיגיש עזרה. אחת התלמידות שלנו הייתה באותו זמן בממ"ד, ובעלה ביקש ממנה: 'את חובשת, תיגשי לנהג!'. אומנם לא הייתה לה תעודת חובשת, אך היא רצה, הגיעה לשטח, הוציאה את הפצוע כפי שצריך מן הרכב, קיבעה אותו ודאגה לפנותו לבית חולים".

יותר מכל, מצאה שרה את עצמה מתחברת למקרה הבא: "ביום כיפור האחרון הייתי בעזרת נשים בבית הכנסת, ופתאום נשמעו צעקות: 'הצלה הצלה!'. נתקלתי במקרים כאלו בעבר, בהם עולים תמיד גברים מעזרת הגברים ומטפלים בנשים שאיבדו הכרה במהלך התפילה. אך הפעם היה אחרת. אחת הנשים הרימה יד והשתיקה את כולן, ואף גבר לא היה צריך לעלות. האישה הייתה זו שהעניקה את הטיפול הראשוני, הוציאה מכיסה קוביית סוכר וטיפלה ברוגע ובשקט".

שליחות שהיא זכות

כל אחת יכולה להצליח לתפקד בזמן חירום? הרי יש בינינו כל כך הרבה נשים שנלחצות וחוששות מכל טיפת דם או פציעה...

"אולי זה מפתיע", משיבה שרה, "אך מסתבר שדווקא אותן נשים, שחוששות כל כך מדם ונלחצות, הן אלו שרוצות יותר מכולן לדעת איך להגיב. כי דווקא השליטה והידע מוסיפים להן ביטחון ורוגע".

שרה מוסיפה, כי בתקופה זו של המלחמה הצורך גובר מתמיד. "אני כבר לא מדברת על הפגיעות הישירות והנפילות, אלא על כל מה שחווים כמעט בכל בית – התקפי חרדה ופציעות כתוצאה מנפילה בדרך למרחב מוגן. העובדה שהילדים נמצאים כל כך הרבה זמן בלי מסגרת מובילה גם היא לתאונות קטנות או גדולות".

ויש לה דוגמה היישר מן השטח: "בימים הראשונים של המלחמה, כשנפל רסיס בבית שמש, היה ילד שהתגורר במרחק שלושה רחובות מהנפילה והתחיל להתלונן על כאבי אוזניים. האמא הייתה בטוחה שמדובר בהתקף חרדה. אחת השכנות, שלמדה אצלנו קורס, שמעה את התלונה של הילד ואמרה לה: 'תבדקי, אולי עוצמת ההדף של הטיל פגעה לו בתעלת השמיעה'. האמא בדקה, והתברר שהאבחון מדויק. למרות שזה נראה בלתי אפשרי – ההדף השפיע במרחק שלושה רחובות. הוא קיבל טיפול, ונאמר להם שהשכנה הצילה אותו ללא ספק מנזק שמיעתי".

לסיום, מבקשת שרה להעביר את ההדרכה הבאה שיכולה להיות קריטית בזמן חירום: "הדבר החשוב ביותר בזמנים כאלו הוא שליטה עצמית וביטחון. אמנם בוודאי לחץ הדם שלנו מזנק ואנו רועדות מפחד, אך כלפי חוץ חשוב להיות רגועים. אם יודעים להגיש עזרה ראשונה יש לעשות זאת, ואם לא – להזעיק את כוחות ההצלה, ובינתיים לבצע את הפעולות שמדריכים אותנו דרך הטלפון. בעזרת השם נהיה שליחים טובים, כדי להעניק למטופל את הטיפול המדויק ביותר".