הצעיר שמתקשר עם האף: "ההבנה והיכולות שלי רגילות לגמרי, אז למה לתייג אותי כמוגבל?"

מפיק האירועים עמד בכניסה לאולם, מוכה תדהמה. מולו ניצב הבחור, שהתכתב עימו במשך חודשים וחיבר אותו למיטב האומנים והזמרים. הוא התקשה להאמין למראה עיניו: חיים אלחנן עידן, שמצליח בתוך שניות לקשר בין אנשי מקצוע וליצור שיתופי פעולה, הוא בחור נכה המתנייד בכיסא גלגלים.

"איך הצלחת לענות לי בכזו מהירות?", שאל המפיק, מנסה לעכל את הפער בין הדמות הדומיננטית והנמרצת שהכיר כרגע לבין המציאות שנחשפה בפניו. במקום להסביר במילים, בחר חיים אלחנן להשיב לו באופן מוחשי: הוא רכן לעבר הטאבלט המחובר לכיסאו, והדגים למפיק המופתע כיצד הוא מנהל אימפריה של קשרים, הודעה אחר הודעה – באמצעות... האף.

"לא מוותר על כלום"

תכירו את חיים אלחנן עידן בן ה-21. הוא מתגורר בירושלים, ובשנים האחרונות מנהל מביתו מערך שלם של הפקות, אירועים, שיתופי פעולה ויוזמות מסוגים שונים.

"אני חייב לפעול ולעשות, אחרת אני שוקע עמוק בדיכאון", הוא מסביר בפשטות. יחד עם זאת, הוא מודע היטב למוגבלויותיו: "להיות בעל רמה קוגניטיבית תקינה, ובמקביל תלוי באחרים, זה אחד הדברים הקשים והמורכבים ביותר", הוא מספר בכנות. "אמנם כילד למדתי במשך עשר שנים בתלמוד תורה רגיל לכל דבר, בחברת ילדים רגילים. אך כשהגעתי לגיל 13 נשלחתי לבית ספר לילדים נכים, שם גיליתי לראשונה את מחיר ההתמודדות. הרגשתי שאני שוקע עמוק בדיכאון, ואף מגיע למחשבות קשות מאוד. רק אז הבנתי שבתלמוד תורה קיבלתי מה שלא קיים במסגרת המיוחדת – צחוקים של חברים ואווירה של חברה רגילה. בדיעבד, הבנתי שזה כיסה לי מהמוח ומהלב את המציאות שבה אני מוגבל פיזית, ומאז אני עושה הכל כדי להיות חלק מהחברה הרגילה. כי אני באמת לא יוצא דופן. הצרכים שלי רגילים, וכך גם ההבנה והיכולות שלי. אז למה לתייג אותי כמוגבל?".

איך הגעת לתחום העיסוק הייחודי שלך?

"האמת היא שהיצירה נולדה דווקא מתוך הקושי. אחרי שחוויתי שנים במסגרת המיוחדת, כשמול עיניי אני רואה את חבריי ממשיכים לישיבות רגילות בשכונה – קינאתי. הפער הגדול בינינו היה מוחשי – להם יש חיי חברה, אווירה ולימוד גם בלילות, ואילו לי אין. רציתי להרגיש שווה, להעסיק את עצמי ולשכוח מהכאב, וכך התחלתי לשלוח הודעות לזמרים ולאנשי ציבור, כשאני מציע להם לקדם יחד פרויקטים שונים או ליצור שיתופי פעולה. חלק מהם הפכו עם הזמן לחברים הכי טובים שלי, ואף הזדמן לי לכתוב ולהוציא שירים עם חלקם".

מהיכן הכוחות להמשיך להיות אופטימי ופעלתן, על אף הקושי?

"ההתמודדות באמת לא פשוטה", הוא מסכים. "יש גם זמנים שאני נשבר, כמו למשל כשחברים, שעד לישיבה היו חברים הכי טובים שלי, עזבו אותי בפתאומיות והתרחקו ממני, או ששיתופי פעולה שניסיתי לקדם קרסו ולא התקדמו כפי ששאפתי. זה קשה לכל אדם, ולי במיוחד, כי כשאני לוקח פרויקט אני משקיע בו את כל כוחותיי – הפיזיים וגם הנפשיים. אבל אני חייב לצין שיש המון אנשים קרובים אליי, שנותנים לי להרגיש נוח בחברתם ותמיד מסורים לי ודואגים לי. זה המקום להודות למטפל הרגשי שמלווה אותי, נתנאל לפק; לידידיי אליהו רבי ומנחם לב, שנמצאים איתי לאורך כל הדרך ומחזקים אותי גם ברגעים הקשים; ולעוד שורה ארוכה של אנשים יקרים, שאין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם".

השמיים הם הגבול

חיים אלחנן, כך מתברר, עצמאי לכל דבר ועניין: הוא מתנייד על כיסא הגלגלים בכוחות עצמו, נוסע לבד בתחבורה ציבורית לכל מקום, ואף מגיע למקומות שהוא אוהב בירושלים ובמעלה אדומים. "אולי זה מפתיע", הוא אומר, "אך אני גם נהנה לפעמים להיות לבד, עם עצמי, להתבודד עם מוזיקה שאני אוהב ממגוון סגנונות ופשוט לחיות את העולם בדרכי שלי".

קורה שצצות שאלות באמונה, על החיים והאופן שבו אתה חווה אותם?

"בוודאי שזה קורה. יש לעיתים לילות שלמים, שבהם אני לא נרדם ומנסה להבין למה בורא עולם בחר להביא אותי לעולם ללא יכולות פעולה בסיסיות ביותר. לעיתים אני תוהה מתוך כאב: 'למה בחרת לתת לי יכולות קוגניטיביות תקינות? הרי אילו הייתי נולד עם מוגבלות שכלית, אולי לא הייתי מבין את הפערים, ולא היה קשה לי כל כך'. אבל אני נלחם במחשבות האלו, מתוך הבנה שהן לא יובילו אותי לשום מקום טוב, ואף יותר מכך – אני יודע באופן ברור ומוחשי שבורא עולם מנהל את הדברים באופן הטוב ביותר עבורי. נכון שאני לא מבין זאת, אך לא מתלונן אלא מעדיף להילחם"

איך נראה סדר היום שלך?

"אני קם בבוקר בעזרת אמא שלי, שעוזרת ומסייעת לי יותר מכל אדם אחר בעולם. אבא מניח לי תפילין, ואז אני מתפלל שחרית, אוכל ארוחת בוקר, ומתחיל את סדר היום. בדרך כלל יש לי הרבה מאוד פעילויות, ואין רגע של מנוחה: אני מעלה תכנים לעוקבים שלי, בעיקר בסטטוס ובוואטסאפ, ולעיתים גם בפלטפורמות נוספות. אני גם מגייס תרומות לעמותה שבה אני מתנדב, אשר מפעילה מועדון לבעלי מוגבלות מכל הגילים. במקביל אני מקדם בחודשים האחרונים הקמת מסגרת לבחורים בעלי מוגבלות פיזית אך עם רמה קוגניטיבית תקינה, שמגיל 21 נשארים פשוט ללא מענה".

למה שלא ילמדו במקומות הלימוד הרגילים?

"נתחיל בכך שלא תמיד יש במוסדות הרגילים הנגשה מלאה עבורם, ומבחינה טכנית קשה להתנייד בהם. אך זו לא הבעיה היחידה. כדי שאנשים בעלי מוגבלויות פיזיות יוכלו להשתתף בשיעורים, צריכים לחשוב על כל פרט, ולא פחות מכך – ללוות אותם גם בהמשך, בזמן ההשמה והשילוב בעבודה. כי למרות שיש במדינת ישראל חוק ברור שמחייב שילוב של בעלי מוגבלויות בעולם התעסוקה, זה לא תמיד מתממש בפועל.

"כיום, בפני בחור חרדי עם מוגבלות פיזית עומדות שלוש אפשרויות עיקריות: האחת היא להיכנס למסגרות, שלא באמת מתאימות לרמתו; השנייה היא להישאר בבית ולנסות להעסיק את עצמו, לעיתים עד כדי דיכאון מסוכן; והשלישית, להיכנס למוסדות שאינם מותאמים לציבור החרדי מבחינה רוחנית וחברתית. אני מכיר באופן אישי מקרים של בחורים שלא עמדו בכך, ונכנסו לבסוף למסגרות כאלו, למרות שלכתחילה הם לא היו בוחרים בהן".

לדבריו, זה בדיוק מה שהוביל אותו לפעול למען הקמת מסגרת ייחודית. "יצרתי לשם כך שיתוף פעולה עם כמה גורמים, ופניתי לעיריית ירושלים ואף לכנסת. אני חייב לציין שבכל אחד מהמקומות שמעו אותי ואף הבינו את הצורך הגדול, אך נאמר לי ש'אין תקציב'. למרות זאת אני לא מתייאש, ואם אין תקציב – אדאג להקים זאת מתרומות".

"החלומות עוד יתגשמו"

חיים אלחנן רואה בדרך שהוא עובר סייעתא דשמיא גדולה. "קחו לדוגמה את המקרה שקרה לי, כשפניתי באחת הקבוצות בבקשה לחפש מספרי ניידים של מנכ"לים ובעלים של חברות במשק. בעקבות כך פנה אליי בפרטי יזם חב"דניק בשם שלום רוחם, ושאל אותי לאיזה צורך אני צריך את הניידים האלו. כתבתי לו קצת על עצמי, ואז הוא העלה רעיון – הוא יקשר אותי לבת דודתו, אודליה מעודה, האחראית בהסתדרות העובדים על תחום בעלי המוגבלויות, שתקצר לי מאוד את התהליך. ובאמת כך היה, ומאז אנחנו שומרים על קשר הדוק. בהמשך הצטרפו ליוזמה גם עזרא יהודה ויעקב דגן, שנמנים על מקימי המסגרת המתוכננת בעזרת השם.

"שלום רוחם, שמרכז את כל התוכניות, רואה זאת לעצמו כשליחות. יחד עם אודליה ואיתי, אנחנו נמצאים במשא ומתן עם מספר מכללות כדי לבנות תוכנית לימודים מותאמת לבחורים במצבי שתביא מענה של לימודי מקצוע מותאמים, לצד תעסוקה, שירות לאומי או צבאי למי שמעוניין, חוגים, סדנאות, הרצאות, הכנה לזוגיות ושידוכים, ועוד. אם יש אנשים שקוראים את הדברים, ויש להם היכרות עם אנשים דומים לי, אשמח שייצרו אתנו קשר. זה יכול להיות חסד ענק עבורם".

לחיים אלחנן יש גם מסר לציבור: "אתם פוגשים אדם עם מוגבלות פיזית? אל תחשבו מיד שיש לו רמה קוגניטיבית נמוכה. תאמינו לי שעברתי בחיי הרבה יותר ממה שרבים מבני גילי עברו, ויש לי ניסיון חיים גדול בהרבה משלהם.

"וכן, דווקא כמי שהתמודד עם ניסיונות לא פשוטים, אני יכול לתת לכולם את הטיפ החשוב ביותר – תסמנו לעצמכם יעד, ואל תוותרו. זכרו שדברים טובים מגיעים דווקא אחרי מניעות ועיכובים, ואם יש קשיים בדרך, סימן שאתם בדרך הנכונה. כפי שנוהג לומר הזמר לירון אטיה: 'לכולם יש כיסא גלגלים, רק שאת שלי רואים'".

לסיום, מהם החלומות שלך?

"אני חולם הרבה", הוא אומר בכנות, "ומקווה גם להגשים את כל החלומות שלי – להתחתן ולהקים בית חם ואוהב, וכן לייסד בית לנערים שמחפשים חום ומשמעות. אני מאחל לעצמי להמשיך בכל הכוח בפרויקטים שאני מוביל כיום, הן במסגרת המתוכננת והן בעמותת 'להחיות', ואם אפשר עוד בקשה אחת – להיות מפיק אירועים גדול שמאחד את עם ישראל, ומראה שאפשר לאהוב גם כשיש דעות שונות, כל עוד שומרים על הבסיס".