הרעיון הוא לא רק לתת – אלא לרצות לתת, מהלב

הפרשה מדברת על בניית המשכן, שמתחילה באספת העם כאיש אחד בלב אחד. כותב הרב אברג'ל זי"ע, בספרו "אמרי נועם", שמטרת בניית המשכן היא שה' ישרה את שכינתו בתוך עם ישראל, ומטרה זו יכולה להתבצע רק כאשר יש אהבה ואחדות בעם. האהבה מהווה את היסוד להצלחת כל משימה.

מה שמפתיע הוא שלמלאכת המשכן וכליו הוצרכו ידע וניסיון בכל מיני אומנויות, כמו: "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ" וכו'.

האם היו בעם ישראל באותה תקופה, בעלי מלאכה ואומנים שהיו מוכשרים לכל העבודות שנצרכו למלאכת המשכן? ודאי שלא. הרי כולם יצאו ממצרים ושם עבדו במשך שנים רבות עבודת פרך. האומנות הנדרשת הייתה חדשה לכולם, ולאף אחד לא הייתה מיומנות, הכשרה או יידע כיצד לבצע מלאכה זו.

אך הרמב"ן מגלה את סוד ההצלחה בפסוק: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ". ואומר: "וטעם אשר נשאו לבו... ויגבה לבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לאמור לו: אני אעשה כל אשר אדוני דובר".

אומר ר' ירוחם הלוי ממיר בספרו "דעת תורה", בעקבות דברי הרמב"ן, שאף על פי שלא היה להם ניסיון קודם, ומעולם לא הוכשרו למלאכות אלו, בכל זאת התייצבו לפני משה רבנו ואמרו: "אנו מסוגלים! אנו נעשה ונצליח!".

ולכן כשמשה רבנו אוסף את עם ישראל, הוא מכריז ואומר להם: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה". הרצון לתת והאמונה ביכולת שלכם לתת תרומם אתכם! תתרוממו! יש לכם כל מה שצריך כדי להצליח!

מסתבר שאת התרומה הגדולה ביותר נותן האדם לעצמו, בעצם האמונה בעצמו שיכול לתת מעצמו לזולת. זו תחושת משמעות והערכה, כיוון שכל אחד מאתנו זקוק לתחושת חשיבות. וכדי שאוכל לתת מעצמי, עלי להעריך את עצמי!

לכן קודם הקמת המשכן הכריז משה רבנו: "כל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה'" (שמות ל"ה). חכמת לב היא גילוי הרצון שמגלה את הכוח והפוטנציאל שטמון באדם לצאת לדרך ההצלחה.

הפרשה מלמדת שהצעד הראשון בדרך אל ההצלחה הוא שכנוע עצמי ואמונה חזקה ביכולת האישית. אדם שאינו מאמין ביכולתו להצליח יהיה רחוק מההצלחה. לעומת זאת, כאשר יחליט בלבו החלטה נחושה שהוא מסוגל להצליח, יפתח צוהר אל עבר ההצלחה.

ההחלטה הזו היא בעלת ערך רב יותר מהכישרון עצמו, כי בעל כישרון שאינו מאמין ביכולתו, לא ייוושע על ידי כישרונותיו, ולא יצליח לנצלם כראוי. לעומתו, החלש בכישרון אבל נחוש ברצונו ובשאיפתו להצליח, תיפתח לו בסייעתא דשמיא דרך לעליה ושגשוג, כל עוד לבו טהור להצלחה שלו מבלי לרצות בכישלונו של האחר. כפי שאמרנו, הבסיס לכל ההצלחה הוא האחדות והאהבה.

הסוד הנשי הוא לא רק היכולת לתת – אלא היכולת לרצות לתת. וכשאנחנו רוצות, אנחנו פועלות מתוך בחירה ולא מתוך חובה, מתוך רצון ולא מתוך ריצוי, וכך אנחנו בונות משכן של אור, של חיבור, של עוצמה.

צמד הפרשות ויקהל-פקודי מלמד אותנו לאסוף את כל הכוחות והכישרונות אל עבר המטרה, להכניס אהבה ללב – ולהצליח.