חינוך ילדים לאור הפרשה: האם לכעס יש תפקיד בחינוך?

"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".

בפרשת ויקהל ישנו ציווי לא לבער אש ביום השבת. הזוהר הקדוש ביאר כי עניין הבערת האש הוא עניין הכעס, שהוא כעין אש בוערת בלבו של אדם, ועל כן פירש "לא תבערו אש" – רוצה לומר לא תכעסו ביום השבת, לומר לך שהכעס הוא ממש כעין אש בוערת ששורפת ומכלה כל שלווה ומנוחת הנפש כדוגמת מנוחת יום השבת. ומכאן נבין מה שאמרו חז"ל, שאין לך מידה רעה כמו מידת הכעס, וכמו שכתוב באגרת הרמב"ן: "שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחֲטִיא בְּנֵי אָדָם".

אחד הקונפליקטים שמתחבטים בהם רבים וטובים בשעה שבאים לחנך את ילדיהם או תלמידיהם הוא הדילמה כיצד עלינו לפעול בשעה שהילד נוטה מהדרך הטובה, או לא עושה את הנדרש ממנו, כגון מסרב להכין שיעורי בית או לסדר את החדר, או סתם מפריע בכיתה. כתוצאה מכך מתעורר בנו רגש של כעס פנימי, ולרוב אנו פועלים מהבטן, ולא מהשכל, ואז מגיעה הרמת הקול, מילים לא רצויות, פנים כועסות והחלטות שגויות ולא מחנכות. נצייר לעצמנו דוגמה לתלמיד שהפריע בשיעור מאוחרי גבו של המורה. כשהמורה מגלה זאת, לרוב נשמע את המילים האלו: "צא החוצה מיד". ואם הכעס כבר עלה – אז "צא החוצה מיד, חוצפן". ניתן דוגמה נוספת בתא המשפחתי: שעת לילה, אמא מבקשת מכל הילדים ללכת לישון, והילדים מסרבים. אז מתחילה שעת לחץ, האם אחרי יום מפרך, ורק זה חסר לה עכשיו. קרוב לוודאי שהצעקות של אמא לא יאחרו להגיע, ולעיתים מגיעים אפילו להרמת יד, חלילה.

בשתי הדוגמאות הנ"ל ישנם מצבים של מבוכה וחוסר סבלנות, ואין ספק שמידת הכעס תפעיל את המורה או ההורה ותשתלט על תהליך ההענשה או הטיפול החינוכי הנכון עבור הילד. בשני המקרים התגובה תהיה מהירה ואימפולסיבית, עם רגש שמפעפע ומשתלט על השכל. זו תגובה שלא תניב ניצנים וזריעה של חינוך וטיפול נכון בתלמיד או בילדים. במקרה הטוב נגדיר זאת כאילוף רגעי ותו לא. תגובה שבאה מתוך כעס אינה מחנכת ואינה מונעת את הפעם הבאה, ולכן התלמיד יחזור שוב על מעשיו.

מאידך, הכעס הוא כלי חשוב בחינוך ועיצוב דרכו של הילד, וכבר לימדנו שלמה המלך באומרו: "חושך שבטו שונא בנו". שבט הוא המקל שאמור לרדות בבן בשעה שסר מן הדרך הטובה. וכאן קופץ הקונפליקט: אם כעס הוא מידה רעה, כיצד מכים בשבט ללא כעס? הרב שלמה וולבה ע"ה מסביר בספרו "זריעה ובניין בחינוך" את עניין ההכאה בדרך מופלאה וחינוכית. חז"ל אמרו שלכל עשב יש מזל (מלאך) שמכה אותו ואומר לו גדל. כאן מתכוונים חז"ל שיש כוח מיוחד שמצמיח את העשב, והכוח הזה נקרא "מכה". כאן נוכל להבין את דברי שלמה המלך, "חושך שבטו": אין הכרח ולרוב אין צורך כלל להפעיל כוח ולהכות או לצעוק על הילדים. ישנן דרכים אחרות וטובות לכוון את הצמיחה שלהם.

למשל: תלמיד שהפריע בכיתה, במקום להעיף אותו החוצה בצעקה ובליווי מילים מכפישות והרסניות, ננסה לקחת אותו לשיחה אישית בלי גערה ותוכחה, נסביר לו יפה שמעשיו פוגעים מאד, ושאנחנו מכבדים ומעריכים אותו מאד, ומצפים גם ממנו שיכבד אותנו. אל תתפלאו. זה לא פרס, זה חינוך. ככה זורעים, ככה מצמיחים. גם לתת שוקולד לילד זה סוג של "הכאה". ואם כבר באים לכעוס – עלינו ללמוד איך כועסים כעס של חינוך, ולא של אילוף. רצוני לומר, כעס הפנים בלבד. זהו כעס שמראה עיניים חודרניות בתלמיד, אך הלב רגוע, אוהב ומכבד. כן, גם כשילדים או תלמידים מאתגרים אותנו, צריך לשים לנגד עינינו את דברי חז"ל: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". צעקות, איומים, מילים או הכאה פיזית אינם כלים בחינוך, אלאהם כהבערת האש בשלוות הנפש וסילוק השכל והגיון הלב. זכרו היטב מה שכתב רבי חיים מוולוז'ין: אדם כעסן אינו יכול להוכיח.

אז איך באמת מתמודדים במצבים שבהם הילדים מעוררים בנו את הכעס?

ראשית עלינו לרכוש בעצמנו מידות טובות. מחנך או הורה חייב ללמוד ולהשקיע בעצמו, לרכוש מידות טובות, להיות מתון וללמוד מתי צריך ימין מקרבת ומתי צריך שמאל דוחה. הענשה היא כלי הכרחי וחשוב בחינוך ובעיצוב צמיחת הילד, אך צריך ללמוד היטב מהי הענשה חינוכית ערכית ומצמיחה ולא מאלפת או כעזרה ראשונה שחולפת מייד.

דיבור בנחת הוא מידה הכרחית לכל אדם, ובפרט להורה ומחנך, שרוצה להניב פירות טובים בחינוך ולהינצל מן הכעס והשלכותיו, וכפי שכתב הרמב"ן באיגרת: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת – לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחֲטִיא בְּנֵי אָדָם". לא לפעול מהבטן. סבלנות וסובלנות הן מרכיב חשוב בחינוך. הנה ראו כיצד מלמד אותנו משה רבנו כיצד מחנכים ודורשים מהילדים: הפרשה פותחת בציווי שמירת השבת, וכך נאמר: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה'". חז"ל לימדו אותנו שכל מקום שנאמר בו לשון "ויאמר", בא לרמוז על אמירה רכה אמירה של מסר חיובי ובדרך נעימה. משה מקהיל את כל העם ומצווה אותם על שמירת השבת, אך הוא עושה זאת בדרך של הקהל – הולך ואוסף אותם לפגישה יזומה, ולא בדרך אגב על אם הדרך. והגם שמורה להם את הציווי האלוקי על שמירת השבת, הוא עושה זאת בדרך של דיבור בנחת, אמירה רכה שיוצאת מן הלב. רק כך אפשר לזרוע, להצמיח ולגדל את העם לשמור את יום השבת באווירה קסומה ומנוחת הנפש, ולא חלילה בדרך של הפחדה ואיום שיביאו תוצאה של פריקת עול ושנאה לציווי האלוקי. כך בדיוק עלינו לדעת כי חינוך נוקשה וכעסני הוא פעולה הפוכה שתגרום למרד בקרב התלמידים, ואין ספק שהנזק יהיה גדול לטווח ארוך בחיי שנות הילדים, שהם הדור הבא שאתה יצרת!

אז נזכור ונפנים: חינוך. לא כעס.