מחקר חדש: זו הסיבה שאנחנו מנשנשים כל כך הרבה

רבים מאיתנו מכירים את התחושה: סיימנו ארוחה דשנה, אנחנו שבעים לחלוטין, ובכל זאת העין מחפשת נשנוש נוסף והרגל מושכת אותנו לכיוון המטבח. מחקר חדש שנערך באוניברסיטת איסט אנגליה, ושפורסם בכתב העת Appetite, שופך אור על התופעה ומסביר כי מדובר בנתק מהותי בין מערכות הגוף. לפי ממצאי המחקר, מעגלי התגמול במוח ממשיכים להגיב בעוצמה למראה מזון, גם כאשר הגוף כבר קיבל את כל האנרגיה הדרושה לו.

במסגרת המחקר, נבדקו 76 מתנדבים שביצעו משימות למידה מבוססות תגמול עם סוגי מזון שונים. החוקרים עקבו אחר פעילות המוח באמצעות בדיקת א-א-ג (EEG). לאחר שהמשתתפים אכלו עד שובע מוחלט ודיווחו כי אינם חשים עוד רעב או תשוקה לאותו מזון, הנתונים הראו תמונה מפתיעה: הפעילות החשמלית באזורי התגמול במוח נותרה חזקה למראה תמונות של המאכלים. המוח, כך נראה, לא הפחית מערכו של המזון כגורם מענג גם כשהקיבה הייתה מלאה.

החוקר הראשי, ד"ר תומס סמברוק, מסביר כי מערכת התגמול פשוט אינה מקשיבה לאותות השובע הפנימיים. לפי דיווח באתר EurekAlert, מדובר ב"מתכון עצבי לאכילת יתר". המוח מייצר תגובה אוטומטית למראה פריטים מעוררי תיאבון, מה שהופך את ההתנגדות לנשנושים לקשה במיוחד, ללא קשר לצורך פיזיולוגי.

עוד נמצא כי רמת השליטה העצמית של האדם אינה משפיעה על התגובה העצבית הזו. גם אנשים בעלי משמעת עצמית גבוהה הראו תגובות מושרשות לרמזי מזון. המחקר מדגיש כי בסביבה המודרנית, הרוויה בפרסומות ובדימויי אוכל, הרמזים החיצוניים עוקפים את מנגנוני ויסות התיאבון הטבעיים.

התובנה הזו משמעותית במיוחד עבור ילדים, שמתקשים עוד יותר ממבוגרים לווסת את הרגלי האכילה מול פיתויים. החוקרים מסכמים כי המאבק בהשמנת יתר אינו יכול להתבסס רק על כוח רצון אישי, אלא דורש התייחסות לסביבה שמפגיזה אותנו ברמזי מזון בלתי פוסקים, המפעילים את המוח בניגוד לצורכי הגוף האמיתיים.