מדוע הצטער משה רבנו? פירוש קצר ומרתק לפרשת תצווה

בפרשת השבוע, פרשת תצווה, מצווה הקדוש ברוך הוא את משה רבנו: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו איתו מתוך בני ישראל לכהנו לי, אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן" (שמות כח, א). בפסוק זה ניתנת הכהונה לאהרן ולבניו, ומעתה הם יהיו המשרתים בקודש.

על פסוק זה מובא במדרש (שמות רבה לז, ד): "כאשר אמר הקב"ה למשה 'ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך', הרע לו הדבר. אמר לו הקב"ה: 'תורה הייתה לי ונתתיה לך, שאילולי היא איבדתי את עולמי"'. דברי המדרש מעוררים תמיהה גדולה: כיצד ייתכן שמשה רבנו, עליו העידה התורה כי הוא "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", יצטער על גדולת אחיו? וכי חלילה הייתה בליבו קנאה?

שאלה זו מעורר בעל ה"זרע שמשון", ומבאר ביאור עמוק ויסודי בנפש משה רבנו. אין להבין חלילה כי משה הצטער על כך שאהרן זכה למעלת הכהונה. אלא שצערו של משה היה מסוג אחר לחלוטין - צער רוחני פנימי, הנובע מחשבון נפש נוקב ואחריות עמוקה לכלל ישראל.

הגמרא במסכת זבחים (קב, א) מלמדת שכאשר שלח הקב"ה את משה לגאול את ישראל ממצרים, סירב משה בתחילה מתוך ענווה ואמר: "מי אנכי כי אלך אל פרעה". בשל אותו סירוב ניטלה ממנו הכהונה וניתנה לאהרן. נמצא אפוא שכאשר נאמר לו עתה "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", הבין משה כי מינוי זה הוא תוצאה של אותו סירוב מוקדם.

לפי זה, מבאר ה"זרע שמשון", לא היה צערו של משה על עצם נתינת הכהונה לאהרן, אלא צער למפרע - על כך שבאותה שעה של שליחות היסס ולא קיבל מיד את רצון ה'. הוא חש כי אילו היה נענה מיד לשליחות, ייתכן שהיה זוכה גם לכהונה. לא משום כבוד או שררה, אלא משום האחריות הרוחנית הכרוכה בכך. משה חשב שאולי אילו היה הוא גם המנהיג וגם הכוהן, הייתה זכותו מגינה יותר על ישראל ומונעת מהם מכשולים וחטאים בעתיד.

עוד מוסיף ה"זרע שמשון" לבאר, כי יש כאן גם מידה כנגד מידה. הגמרא במסכת קידושין (כג, א) קובעת שהכוהנים בעבודתם במקדש נחשבים "שלוחי דרחמנא" – שליחי הקב"ה. מאחר שמשה סירב תחילה להיות שליח ה' לפרעה, נענש בכך שלא יהיה שליחו בעבודת הקרבנות.