מדוע משה לא מוזכר בפרשת תצוה?

פרשת תצוה היא הפרשה היחידה, מתחילת ספר שמות ועד סוף התורה, שבה לא נזכר שמו של משה רבנו עליו השלום אפילו פעם אחת. תופעה זו חריגה במיוחד, לאור העובדה שמאז תחילת שליחותו בפרשת שמות, שמו של משה רבנו מופיע בעקביות בכל הפרשיות. בפרשת תצוה הוא פועל, מצווה, ממנה ומבצע - אך שמו איננו נזכר. הפרשה נפתחת, אמנם, בדיבור למשה: "ואתה תצוה את בני ישראל", אך שמו לא מוזכר בה. מדוע?

רבים מגדולי ישראל עמדו על כך במשך הדורות.

ההסבר הידוע ביותר מובא על ידי בעל הטורים, רבנו יעקב בן אשר, הקושר את הדברים לאמירת משה לאחר חטא העגל: "ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת". אף שהדברים נאמרו על תנאי, והקב"ה סלח לישראל, דברי הצדיק אינם שבים ריקם. דבריו של משה התקיימו באופן חלקי, בכך שבפרשה אחת שמו אינו מופיע. אמנם אין מדובר במחיקה מספר התורה כולו, כפי שאמר משה, אבל מפרשה אחת מהספר שמו אכן נמחק. העובדה שפרשת תצוה נקראת בדרך כלל בסמוך לז' באדר, יום פטירת משה, הובאה גם היא כרמז מסייע להסבר זה.

כיוון אחר מצוי בדברי האברבנאל. הוא מדגיש שהמוקד המרכזי של פרשת תצוה איננו הנהגת משה, אלא הקמת מוסד הכהונה: בגדי הכהן הגדול, בגדי בניו, משיחתם, חנוכת המזבח וסדר העבודה. הפרשה מתארת את העברת מוקד הקדושה אל עבודת אהרן ובניו. היעדר שמו של משה מתאים למבנה זה, שכן תפקידו כאן הוא להכין ולצוות, אך לא לעמוד במרכז התמונה. התורה רוצה להציב שתי רשויות נפרדות, נבואה וכהונה, ופרשה זו היא פרשת הכהונה.

יש שהסבירו את התופעה בדרך אחרת לגמרי. שמו של משה לא נעדר, משום שפרשת תצוה היא המשך ישיר של הציווי שנאמר לו בסוף פרשת תרומה. שם נאמר: "וידבר ה' אל משה... וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר". פרשת תצוה ממשיכה את אותו דיבור ברצף אחד. לכן אין פתיחה מחודשת בנוסח "וידבר ה' אל משה". ההשמטה איננה נובעת ממגמה רעיונית דווקא, אלא מן הרצף הסגנוני של הדיבור האלוקי.

רש"ר הירש הסביר שהשמטת השם מדגישה את ההבחנה בין אישיות לתפקיד. השם מייצג זהות פרטית, ואילו הביטוי "ואתה" מבליט את הפנייה הישירה לשליח. בפרשה זו מודגש מעמדו של משה כמעביר הוראות מדויקות, ללא הדגשה של אישיותו. הציווי מתמקד במעשה ובמערכת העבודה, ולא בדמות המנהיג.

על פי הקבלה נאמר רעיון אחר: בזוהר נאמר שמשה הוא בחינת דעת כללית בישראל. לפי רעיון זה, הופעתו של משה איננה תלויה בהזכרת שמו, אלא בנוכחותו הפנימית. רבי יהודה אריה ליב מגור, ה"שפת אמת", ראה בפרשה העוסקת בהדלקת המנורה רמז להמשכיות אור רוחני שאינו תלוי בהופעה גלויה של משה. המנורה מסמלת הארה מתמדת, והיא מבהירה כיצד הנהגת משה נמצאת גם בלי שמזכירים אותה במפורש.

הרבי מליובאוויטש הוסיף נקודה נוספת: ספר שמות מתאר את בניין עם ישראל כעם: יציאת מצרים, מתן תורה והקמת המשכן. בתוך התהליך הזה מופיעה פרשה אחת שבה שמו של המנהיג אינו נזכר, כדי להדגיש שמערכת התורה והעבודה איננה תלויה רק באישיותו של אדם מסוים. דווקא אחרי בניית המשכן צריכים לזכור שהשכינה בעם ישראל, ויש לכל יהודי גישה ישירה לאביו שבשמיים תמיד.