"משה חיים נולד מחדש. קיבלתי הזדמנות שנייה לגדל אותו": הנס והאמונה של משפחת אלוש

רחובותיה של השכונה השקטה התמלאו בדגלי ישראל. שלטים גדולים נמתחו על הגדרות ועל מרפסות הבתים, ובלונים צבעוניים התנופפו לצידם. תרועות בני הנוער והשכנים הרעידו את הלבבות כשהרכב גלש פנימה בנסיעה איטית. בתוך הרכב ישבה קרן אלוש ומחתה דמעה. לצידה ישב בנה משה חיים (21), בחור תמיר ונאה, שיצא לקרב כמפקד וחזר לביתו כילד צעיר. משה חיים חזר הביתה פגוע ראש.

ערב קודם כתבה אלוש למכריה: "בעזרת ה', אחרי שנה, עשרה חודשים ושבועיים, בננו היקר חוזר הביתה לתמיד. אנו רואים בזאת סוף לגלות הביתית שלנו, ותחילת הגאולה. לא רוצה להיות חצופה, אבל מעזה לבקש: מי שמעוניין ופנוי – מוזמן לקבל את פניו".

בתחילת השיחה עם קרן, אני מנסה לברר מדוע בקשתה הייתה כה עדינה ומסויגת. "תראי, אם הוא היה גיבור שחוזר על הרגליים, ברור שהייתי עושה הכל בענק", היא משיבה. אבל הוא גיבור שחוזר כנכה לגמרי".

את חושבת שמשה חיים הרגיש את האהבה הזאת?

"כן, הוא היה מרוגש ובסופו של היום מותש לגמרי". בהמשך היא תספר, כי בביקורו הראשון של משה חיים בבית, כמה חודשים לפני כן, הוא הזיל דמעות עם כניסתו.

משה חיים לפני הפציעה

"בורא עולם, תודה"

כשמשה חיים היה כבן 17, מגפת הקורונה הייתה בשיאה. אביו ירקון נדבק, אושפז לתקופה וחזר הביתה בריא אך חלש. באחד הימים, בעוד קרן מגישה לבעלה ולילדיה את ארוחת הצהריים, החל ירקון לרעוד והתמוטט. משה חיים, שידיעותיו הרפואיות הסתכמו בקורס עזרה ראשונה בסיסי שלמד בבית הספר, רכן מעליו והחל להנשימו. כשהגיעו הפרמדיקים, הוא התעקש שיספקו לו חמצן. הפעולות שעשה וההתעקשות הזו הצילו את חיי אביו.

הקשר בין ירקון למשה חיים השתנה אחרי האירוע הזה?

"בטח. הם תמיד היו מחוברים, טיילו ושיפצו ביחד, אבל האירוע העצים את הקשר. זה מאוד ניכר היום. מאז הפציעה של משה חיים, בעלי נמצא ליד מיטתו 24/7. הוא לא עוזב גם כאשר אני או אנשים אחרים מגיעים".

בשמחת תורה תשפ"ד, משה חיים היה בעיצומו של קורס מ"כים, והשתחרר לביתו לרגל החג. בשעות הצהריים הוא הוקפץ דרומה, ואחרי הכנות של שבועיים הוא וחבריו ליחידה היו מהראשונים להיכנס לרצועה. "במשך 70 יום הוא היה בעזה ולנו לא הייתה שום תקשורת איתו", היא נזכרת. לאחר יותר מחודשיים יצאו הלוחמים לראשונה, ופגשו את בני משפחותיהם שהמתינו להם בשטחי הכינוס.

יומיים לאחר מכן השתחרר משה חיים לביתו לביקור קצר. בשיתוף פעולה עם אביו, הוא החליט להפתיע את אימו ולא לספר לה על כך. "בדיוק סיימתי לקרוא 'נשמת כל חי', וביקשתי: 'בורא עולם, אני רוצה לשמוע מהבן שלי ולדעת מה קורה איתו'. פתאום משה נכנס. התחלתי לצעוק: 'בורא עולם, תודה'".

היא מספרת כי מיום הטבח, בנה לא היה יכול לשאת את המחשבה שבנות עמנו נמצאות בידי האויב. "הוא לא רצה בכלל לחזור הביתה לשבתות, אלא רק להיות בעזה. אם היו משמרות או תורנויות, הם היו עושים הגרלות כדי לראות מי נכנס. משה תמיד התנדב ראשון, ובתמונות ששלח לי משם הוא נראה תמיד עם חיוך".

תמיד עם חיוך

"הקב"ה בחר שייפצע כגיבור"

בה' אדר ב' תשפ"ד, נכנסו משה חיים וצוותו למבנה ששימש כמפקדה של חמאס. כלוחמי הנדסה קרבית, תפקידם היה למלכד את הבית ולהוציאו מכלל שימוש. לדברי אלוש, בגלל מחסור בכוח אדם המלכוד נמשך כ-10 שעות, במהלכן הגיחו מחבלים מפירים, התמקמו סביב המבנה והחלו להפגיזו באש תופת של טילי נ"ט. "המפקדים חששו שהמבנה הממולכד יקרוס על החיילים שבתוכו", היא מספרת. המג"ד, שהיה גם הוא באזור, ביקש למנות צוות שיצא מהמבנה, יטפל בחוליית המחבלים ויאפשר לחיילים להיחלץ בשלום. את הצוות היה אמור להוביל קצין, אך משה חיים התנדב מיוזמתו להיות זה שיוביל במקומו.

משה חיים והצוות המצומצם שנבחר למשימה יצאו בריצה זהירה לכלי רכב צבאי מסוג נמר"ה, שהמתין בחוץ, ונכנסו לתוכו. מתוך כלי הרכב הם הצליחו להשמיד את חברי החוליה. כאשר שככה האש, והיה נראה שהתקרית באה לסיומה, הגיח מחבל נוסף וירה טיל נ"ט לעבר הנמר"ה. משה חיים, שתצפת מהחלון בגג הרכב, ספג את הרסיסים ונפגע אנושות בראשו.

אלוש משתפת, כי לאחר חקירת האירוע התבררו להם כשלים שונים, שייתכן ולולא קרו התוצאה הקשה הייתה נמנעת. "אבל באמת אי אפשר לדבר על פשלות במלחמה", היא מצהירה, על אף הרגשות הלא קלים שהמידע עורר בה. "היה כעס, אבל מצד שני אמרתי לעצמי: קרן, תקשיבי. משה נולד עם השליחות שלו והדרך שלו. הוא היה אמור להיות פצוע ראש. זה היה יכול לקרות בתאונת דרכים, או בפעולת אקסטרים – אבל הקב"ה בחר שהוא ייפצע כגיבור. באופן שתואם את האישיות והמידות שלו".

את הבשורה הקשה על פציעתו של בנה, קיבלה אלוש ביום שישי בצהריים. רבע שעה קודם לכן היא קיבלה ממנו תמונה מחויכת בוואטסאפ. בדיעבד התברר כי התמונה נשלחה שעות קודם, ובהיעדר קליטה הגיעה באיחור.

"סיפרו לי שכבר בשטח רצו להכריז על מותו. רגע לפני כן, החובש לחץ את היד של משה חיים והוא השיב לו בלחיצה. לכן הוא החליט לטפל בו בכל זאת". לבית החולים סורוקה הגיע משה חיים עם אישון אחד מורחב. "שני אישונים מורחבים זה מוות מוחי", קולה של אלוש רועד. "המנתח התקשר לפרופסור, להתייעץ איתו מה עושים. הוא עוד לא הספיק לשאול, ורצה הקב"ה ומשה התנער. מישהו ניער אותו וסגר לו את העיניים. המנתח החליט שמנתחים. אלו היו הניסים הראשונים".

משה חיים עם כלב שחילץ בעזה

כבר ביום הפציעה הבהירו הרופאים להוריו של משה חיים, כי מצבו של לא פשוט ועליהם להיפרד ממנו. "מאותו יום, בכל יום לקחו אותנו לשיחה כזו. אמרתי להם: 'אתם לא קובעים ואתם לא תחליטו מי יחיה ומי ימות. את זה רק אלוקים יחליט'". גם את מתאמת ההשתלות, שנשלחה פעם אחר פעם לחדרו של בנה כדי לשוחח עימם, קרן דחתה באסרטיביות. למרות התחזיות הקודרות, ונגד כל הציפיות, משה חיים נותר בחיים ואף הלך והתחזק. "כשיצאנו מסורוקה, הפרופסור אמר לי: 'גברת אלוש, עשית לנו בית ספר'". אלוש הבהירה לו מיד את עמדתה בנושא: 'זאת בדיוק הבעיה, פרופסור. אתה צריך להחליט איזו תרופה ואיזה מנתח, אתה לא אמור להחליט אם יש לחולה סיכוי. זה של בורא עולם'".

מה מצבו של משה חיים כיום?

"הוא עונה לנו כן ולא עם העיניים, בהתאם לשאלות שאנחנו שואלים אותו. יש לו מחשב שנקרא 'מערכת מיקוד מבט'. אנחנו מושיבים אותו מול מחשב, ומשה בוחר דברים עם העיניים – כמו למשל תמונה, שרומזת לנו שהוא מתגעגע למישהו".

מה הכי מאתגר אותך בכל השנתיים הללו?

"להחזיק את האמונה", קרן עונה מיידית. היא משתפת בגילוי לב על הרגעים בין הטיפולים, בהם היא יושבת בבית ומביטה בבנה. "כואב לי הלב כאימא, לראות כזה גבר חזק יושב על כיסא גלגלים ולא יכול לזוז. הרי עברו כבר שנתיים. מה הלאה?".

משה חיים ואמו לפני הפציעה (קרדיט: TOMKATOM)

את מתכוונת להחזקת האמונה שבנך ישוב לאיתנו, או לאמונה בבורא עולם?

"זה בא ביחד. במצב שהבן שלי נמצא בו, רק בורא עולם יכול לחלץ אותו", היא עונה. כיום משה חיים מתגורר בביתו, ונוסע מדי יום לשיקום. מיום הפציעה, הוריו עזבו את מקום עבודתם וחייהם סובבים סביבו באופן מלא. מלבד הטיפול הפיזי, אלוש פועלת למען בנה גם במישור הרוחני. "אני כל הזמן שואלת עצמי מה עוד לשפר ולתקן. ביקשתי מאנשים סליחה, עשיתי ערבי הפרשות חלה, והכנסנו ספר תורה על שמו".

למרות האתגר היומיומי, צדקת הדרך ברורה לה. "לפני 21 שנה, הנשמה של משה בחרה לרדת לעולם, לבצע איזושהי שליחות – שאני לא יודעת מהי. לשליחות שלו נבחרנו ירקון ואני כהורים, ועבורה הקב"ה זיווג אותנו 30 שנה קודם. אנחנו עוברים את המסע הזה, כי אנחנו יכולים וצריכים לעבור אותו, שום דבר רע לא יורד מהשמיים. אולי בסוף אנחנו נקבל את התשובות, ואולי לא".

את השיחה אלוש מסיימת בסיפור שמעודד את רוחה. אחרי הפציעה של משה חיים, היא שוחחה עם הרב אלימלך פירר, והוא הפנה אליהם רופא בשם פרופסור רוזנטל שהגיע במיוחד מירושלים לסורוקה, ואחרי שבחן את מצבו של בנה הכריז: 'יש לי אופטימיות זהירה. גברת אלוש, מזל טוב. ב-15 במרץ נולד לך תינוק'. אלוש בחרה שהמשפט הזה ילווה אותה לאורך הדרך. "נולד לי תינוק. הוא לא תינוק רגיל, יותר קשה ללמד אותו דברים, אבל קיבלתי הזדמנות שנייה לגדל את הבן שלי".