בניה ברבי: "בכיתי כמו ילד, והרב שלי פשוט חיבק אותי ואמר שיהיה בסדר. ההכלה שלו הצילה את נשמתי"

"היום, כשאני מסתכל לאחור, כאב לילדים, אני מבין כמה הייתי ילד לא קונבנציונלי, וכמה ההורים שלי הכילו אותי וזרמו איתי", אומר בניה ברבי בתחילת שיחתנו. אנחנו יושבים בבית קפה, ולפתע ברקע מתחיל להתנגן "קרן שמש" – שירו של ברבי, שהפך להמנון של נחמה עבור מדינה שלמה. ברבי (37), נשוי ואב לשניים, נראה כמי שמצא ביישוב קטן בשרון סוף סוף את השלווה אותה חיפש, רחוק מהרעש של טבריה בה גדל ומהסערות של תעשיית המוזיקה.

"ההורים שלי ואני מאוד שונים", הוא מחייך. "הם אנשי מדעים מדויקים ואני מוזיקאי, אבל הם המודל לחיקוי שלי. יש בהם אצילות מיוחדת". האצילות הזו עמדה למבחן לא פעם במהלך ילדותו של ברבי, שהתקשה להתחבר למסגרות הלימוד המסורתיות. "עזבתי בשנות ילדותי ונעוריי לא מעט בתי ספר. זה לא שהייתי ילד טיפש, אלא שפשוט מגיל צעיר משהו בער בי. המורה הייתה מדברת, ואני הייתי כותב שירים". כבן זקונים מבין ארבעה ילדים, הוא זכה לחופש פעולה גדול יותר: "בתור הילד האחרון, לא היה להורים שלי כוח לריב איתי על דברים, אז הם פשוט זרמו".

ברבי מציין, כי המוזיקה נכחה בחייו מגיל צעיר: "אבא שלי פייטן, הוא היה עולה הרבה פעמים להיות חזן, וגם בזכות כך התחברתי לשירים ולפיוטים. כשהייתי נער עברנו לכפר הרא"ה, והיה לי קשה מאוד לעזוב את החברים בטבריה. למעשה, הלהיט שלי 'בוקר טוב' נכתב בדיוק בגלל המעבר הזה. חבר אמר לי שאני כותב רק שירים עצובים על אמונה וגאולה, אז כתבתי שיר שמח על הגעגועים לחברים בטבריה. השיר הזה התפוצץ 15 שנה אחרי שכתבתי אותו".

"האמונה היא משהו שצריך להילחם עליו"

אחד הרגעים המכוננים בחייו של ברבי התרחש בכיתה ט', כשהספקות הרוחניים החלו לנקר בו. "שאלתי לא מעט שאלות על דברים רוחניים שהעסיקו אותי. בשלב מסוים אמרתי לאחד הרבנים שלימדו אותי שאני לא בטוח שאני מאמין באלוקים", הוא משחזר ברגע של כנות. "בכיתי כמו ילד, והוא פשוט חיבק אותי ואמר לי שיהיה בסדר. ההכלה הזו הצילה את הנשמה שלי". לאחר שאותו רב עזב את הישיבה בה למד, פרש ברבי מהלימודים. אביו התעקש שלפחות יסיים 12 שנות לימוד.

כיום, ולמרות השינויים שעבר ברבות השנים, ברבי מעיד על עצמו שהוא נמצא בתהליך מתמיד של חזרה אל המקורות. "לפני עשור זכיתי להכיר יותר מקרוב את 'אורות התשובה' של הרב קוק. הדברים שהוא כתב בספר הזה נגעו בי ומאוד קירבו אותי. הרב קוק אומר שטבע האדם הוא להיות טוב, וזאת חזרה בתשובה. גם אם אמרתי משהו לא יפה לאשתי ואני מתקן את זה – זו תשובה. אני תמיד חוזר בתשובה".

איך נראה סדר היום הרוחני שלך היום, בתוך כל האינטנסיביות של הקריירה?

"יש דברים שאני לא מוותר עליהם: מודה אני, נטילת ידיים, תפילין. בלילה אני קורא 'שמע ישראל' ואת איגרת הרמב"ן, וגם כשרות כמובן". יש לי כמיהה לשמור שבת כהלכתה ולשים ציצית. ההורים של אשתי מכבדים אותי מאוד ומגישים רק אוכל כשר כשאנחנו באים אליהם, ואנחנו עושים אצלם קידוש. כשאני אצל ההורים שלי בכפר הרא"ה, אני שומר שבת וזה עושה לי טוב".

בניה ברבי (קרדיט צילום: טל עבודי)

כולנו כאחד באור פניך

הדרך המקצועית של ברבי לא הייתה פשוטה. הוא שירת כקצין במשטרה הצבאית, לאחר שבעיות אסטמה מנעו ממנו להיות לוחם בשריון. אחרי השחרור וטיול לתאילנד, בעידוד אחותו החל ללמוד בבית הספר למוזיקה 'רימון'. "יצאתי עם סכום מסוים מהצבא, והחלטתי להשקיע הכל במוזיקה. לפעמים אנשים לא ידעו איך לאכול את הקטע שלי עם מוזיקה, וזה היה נראה להם חריג. אבל כשאתה נמצא עם 400 חבר'ה שחולמים מוזיקה, אתה כבר לא מרגיש מוזר".

אתה כותב ומלחין כבר שנים רבות. איך בדרך כלל מגיחים לעולם השירים שלך?

"אני יוצר מגיל צעיר, מנגן על כמה כלים, וב-15 השנים האחרונות אני משתדל לכתוב לפחות שיר אחד בשבוע. אני לא רוצה לפספס את הכישרון שהקב"ה נתן לי. לפעמים זה מתחיל ממשפט או ממנגינה. יש שירים שנכתבו בכמה דקות, ויש כאלו שלקחו כמה שנים. אני רוצה להביא ריפוי. כשאני משמיע שיר למישהו והוא מזיל דמעה, אני מבין שקרה פה משהו".

ברבי רואה במוזיקה שלו שליחות רוחנית של ממש, ולעיתים אף כלי לניסים גלויים. "באתי לשיר לחולה שנתנו לו לכל היותר עוד יום אחד לחיות, והמדדים שלו פתאום השתפרו", הוא מספר בהתרגשות. "במוזיקה יש משהו מאוד רוחני. אני מרגיש שאני פשוט צינור שדרכו זה מגיע". גם ההצלחה הכבירה לה זכה לא מסחררת אותו. הוא נעזר בחברי ילדות מטבריה, ששומרים עליו עם הרגליים על הקרקע. "אם ההצלחה עולה לי לראש, הם ישר מרגיעים אותי. הצניעות היא כמו אמונה – משהו שצריך להילחם עליו בכל יום.

"אני משתדל לקחת את ההשפעה שלי למקומות חיוביים", הוא מוסיף, "וגם זה עוזר לי להישאר מפוקס על מה שחשוב באמת ולא לאבד כיוון. המלחמה האחרונה פגשה אותי במקום כואב מאוד, ומהר מאוד נוצר לי קשר מיוחד עם ניצולי הנובה. כמובן שגם הופעתי לא מעט לחיילים, פצועים ומפונים, ואלה חוויות שלא אשכח. העם שלנו עבר טראומה חזקה, ואני מודה לה' על הזכות להיות חלק קטן מהריפוי שלה".

אתה מדבר לא מעט על חשיבות האחדות בעם. איפה פוגשות אותך המחלוקות העזות, שמתגלות בהפגנות ובעיקר ברשתות?

"אני חושב שנקלענו לסחרור מסוכן. אפשר לא להסכים, אפילו חשוב, אבל העוצמות של הוויכוח והאמוציות חייבות להיות הרבה יותר רגועות. לא להסכים במחשבות זה בסדר, אבל אסור לשנוא. הפילוג הזה שינה את החיים של כולנו מהקצה אל הקצה. אני חושב שמוכרחים לעצור את זה, ולכן אני מנסה לחבר כמה שיותר, דרך המוזיקה ובכלל".

ברבי מתכנן בעתיד הקרוב להתרחב גם לעולמות המשחק והתסריטאות, ואף לסיים ספר שכתב על דרכו המפותלת. אך מעל הכל, הוא נשאר אסיר תודה על הבית שבנה עם אשתו, רופאת נשים בבית החולים לניאדו. "אשתי היא הבחירה הטובה ביותר שעשיתי בחיי", הוא מסכם. "לחיות לצד מישהי שחולמת ומגשימה ועושה כל כך הרבה טוב – זו זכות גדולה שזכיתי בה. היא החלום האמיתי של חיי".