לוחם מלחמות ה': סיפור חייו של שאול המלך

בהפטרת פרשת זכור מתוארת מלחמת שאול בעמלק, שבה הוכיחו הנביא על שלא ציית לדבר ה' בשלמות. שאול אכן חטא, ובגלל זה ירד ממלכותו, אבל אין לשכוח גם את פרשת גדולתו ותפארתו, היותו משיח ה' ולוחם מלחמות ה'. גם אחרי חטאו, דוד המלך קבע שאין לשלוח בו יד, ומי שיפגע בו – יומת. דוד אף המית בעצמו כל מי שהעז לפגוע בשאול!

מלכות שאול קמה על רקע איום מתמיד מצד אויבים מסביב, תקופת השופטים שבה עם ישראל לא היה איתן מבחינה מדינית, והכתובים מתארים שורה של מערכות צבאיות שעיצבו את שנות שלטונו. ספר שמואל א' מרכז את תיאורי הקרבות, וחז"ל והמפרשים הרחיבו על פרטיהם.

המערכה הראשונה שבה התגלה שאול כמנהיג צבאי אירעה מיד לאחר משיחתו למלך. נחש העמוני צר על יבש גלעד, עיר בעבר הירדן המזרחי. תושבי העיר ביקשו לכרות עמו ברית, והוא הציב תנאי כניעה של ביזוי לישראלים – ניקור כל עין ימין. שליחים הגיעו אל גבעת שאול לבשר לשאול על ההשפלה. שאול קינא את קנאת ה' לעמו ישראל, ורוח הקודש לבשה אותו, כפי שנאמר: "ותצלח רוח אלוקים על שאול בשמעו את הדברים האלה" (שמואל א', י"א).

שאול גייס את העם, חילק את הצבא לשלושה ראשים ותקף עם שחר. המתקפה הפתיעה את העמונים, והקרב הסתיים בניצחון ישראלי ברור. יבש גלעד ניצלה, והעם חידש את המלוכה בגלגל. חז"ל ראו באירוע זה עדות לרוח גבורה מיוחדת שניתנה לשאול בראשית דרכו. מבחינה גאוגרפית, יבש גלעד מזוהה בדרך כלל עם תל אבו חרז שבעבר הירדן, והזירה משקפת מאבק על השליטה במעברים המזרחיים.

אך האיום המרכזי בתקופת שאול היה הפלשתים. הפלשתים שלטו במישור החוף ובחלקים מן השפלה, והחזיקו ביכולת צבאית מתקדמת, לרבות שליטה בייצור כלי ברזל. בספר שמואל א' י"ג-י"ד מתוארת מערכה מורכבת באזור מכמש. יונתן בן שאול תקף נציב פלשתי בגבע, והתגובה הפלשתית לא איחרה לבוא. צבא גדול התכנס במכמש, "כחול אשר על שפת הים לרוב".

שאול התקשה לאסוף את אנשיו, ואף נכשל בהמתנה לשמואל להקרבת הקרבן. המערכה התהפכה כאשר יונתן ונושא כליו עלו במעבר הצוקים, "בין הסלעים", והיכו במחנה הפלשתי. הפניקה שהתפשטה במחנה האויב, בצירוף התקפת ישראל, הביאה לנסיגה פלשתית. תיאור הצוקים מזוהה בדרך כלל עם ואדי סווינית שמצפון למכמש של ימינו, אתר שנחפר ונמצא בו יישוב מתקופת הברזל. ניתן לראות עד היום את שני הצוקים עליהם טיפסו יונתן ונושא כליו בגבורה, בלי ציוד סנפלינג... ובבואם למעלה הפתיעו את המחנה והביאו את הניצחון, ועל כך אמרו "אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" (שם, י"ד).

הנביא אומר גם על שאול: "ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו, במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים, ובכל אשר יפנה ירשיע" (שמואל א' י"ד, מ"ז). פסוק זה רומז, כנראה, על מערכות נוספות, שאינן מפורטות בהרחבה. מואב ואדום מצויות ממזרח ומדרום לים המלח, וצובה מזוהה בדרך כלל עם אזור ארם צפונית לדמשק. נראה כי היו מאבקי גבול מתמשכים, שבהם הצליח שאול לשמור על גבול ישראל ולהביס את האויבים. הארכיאולוגיה מלמדת כי בתקופה זו התקיימו יישובים מבוצרים הן בעבר הירדן והן בנגב, והמאבק על נתיבי מסחר ומעברים היה חלק בלתי נפרד מן המציאות המדינית.

המערכה המרכזית והטעונה ביותר במלכות שאול הייתה המלחמה בעמלק, שעליה מסופר בהפטרת פרשת זכור. הנביא שמואל העביר לשאול ציווי מפורש: "לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו" (שמואל א' ט"ו). זירת הקרב השתרעה "מחוילה עד שור אשר על פני מצרים". שאול היכה את עמלק, אך חס על אגג מלכם ועל מיטב הצאן והבקר. שמואל מוכיח אותו במילים קשות: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה'?" (שם ט"ו, כ"ב). אגג נהרג על ידי שמואל, והמלכות ניטלה משאול.

חז"ל הרחיבו במשמעות המלחמה. עמלק הוא הכוח המתייצב כנגד גילוי השגחה, ואסור להתפרש מולו. המדרש מתאר את שאול כמי שנטה לרחמים במקום שנצטווה על דין, והדבר נזקף לחובתו. מנגד, יש שעמדו על כך שהקרב עצמו הצליח צבאית, והכשל היה בציות החלקי לציווי.

גם שנותיו האחרונות של שאול עמדו בסימן עימות מתמשך עם הפלשתים. הקרב המכריע התרחש בהר הגלבוע. הגלבוע מזוהה היטב במרחב הצפוני של הארץ, והאזור נחקר ארכיאולוגית. הקרב משקף מאבק על השליטה בעמק יזרעאל, ציר אסטרטגי מרכזי המחבר בין החוף לגליל ולעבר הירדן. הפלשתים נערכו בעמק יזרעאל, ושאול עלה עם צבאו אל ההר. בניו – יהונתן, אבינדב ומלכישוע – נפלו בקרב. שאול, פצוע קשה, נפל על חרבו. גופותיהם נתלו בבית שאן, עד שאנשי יבש גלעד – שאותם הציל בראשית דרכו – חילצו את הגופות והביאו אותן לקבורה.

מלחמותיו של שאול פרושות היו על פני כל מרחב הארץ: בעבר הירדן המזרחי ביבש גלעד, בשפלה ובבנימין מול הפלשתים, בדרום מול עמלק, ובצפון בעמק יזרעאל. שאול היה מלך לוחם שנאבק על כל גבולות הארץ מול אויבים רבים, והצליח הרבה פעמים. שאול "הציל את ישראל מיד שוסיהם" (שמואל א' י"ד, מ"ח), עד שלמרבה הצער חטא, ומאותו זמן כבר לא היה ה' איתו, ולכן במלחמתו האחרונה נכשל. אבל מיתתו היתה כפרתו, וזכה לעולם הבא בזכות שמסר את נפשו והלך ביודעין אל סופו.