"במקומות הכי חשוכים הרגשתי את יד ההשגחה": הלום הקרב שהציל חיים בלב התופת

מאכלי החג המהבילים הוגשו לשולחן החגיגי, ואווירה נעימה ומשפחתית שררה בבית. יעקב בר יוחאי, אבי המשפחה, ישב נינוח בראש השולחן. שעה קלה קודם לכן הוא רשם לעצמו ניצחון קטן, כשלראשונה מזה שנתיים וחצי הצליח לרדת לתפילה בבית הכנסת הסמוך, למרות פוסט הטראומה המורכבת עימה הוא מתמודד.

בשעת לילה מאוחרת, פרשו בני המשפחה לשינה, כאשר למחרת היה צפוי להם יום גדוש בתפילות, הקפות וריקודים. ב-6:30 בבוקר הם התעוררו לאזעקת 'צבע אדום' בעירם שדרות.

"משהו עובר עליך"

בר יוחאי (46) שירת כאיש קבע ברבנות במשך 25 שנה. במסגרת עבודתו היה אחראי על עבודת הקודש של איסוף חללים, בין היתר גם בשנים המדממות של האינתיפאדה השנייה. הוא היה מהראשונים להגיע לזירות קשות, שהמורכבת בהן הייתה באסון כפר גלעדי, במהלך מלחמת לבנון השנייה. 13 חיילים מצאו שם את מותם מקטיושה שירו מחבלי חיזבאללה.

כ-15 שנה לאחר מכן, עמוק בתוך סגרי הקורונה, בר יוחאי הוקפץ לאירוע בדרום הארץ בו התרסק מסוק 'סנונית'. בתאונה נהרגו טייס חיל האוויר ופרח טיס מתלמד. בשטח פעלו צוותים רבים, ובשלב מסוים הגיע תורו של בר יוחאי לבצע את תפקידו. "ניגשתי לחלל המכוסה, על מנת לקחת ממנו טביעות אצבע לצורך זיהוי", הוא נזכר. "תוך כדי ביצוע הפעולה, הרגשתי משהו מוזר בגוף. לא חוויתי כמותו מעולם, למרות שטיפלתי בעשרות ואולי במאות חללי צה"ל. התחלתי להזיע, התקשיתי לנשום והפכתי למסוחרר". בר יוחאי התאמץ להסדיר את נשימתו, ובמשך 12 השעות הבאות הוא ואנשיו המשיכו במסירות לעסוק בחסד של אמת בזירה.

"חזרתי הביתה בשתיים בלילה ונכנסתי להתקלח", הוא ממשיך לשחזר. "התחלתי לקרצף לעצמי את הידיים שוב ושוב, כאילו הן מגואלות בדם. למעשה, ראיתי את הקצף של הסבון כדם. באותו רגע אמרתי לעצמי: 'משהו עובר עליך'". החוויה הזו חזרה על עצמה גם במקלחת למחרת. מתוך מודעות מלאה, המאפיינת אותו עד היום, בר יוחאי יצר קשר עם פסיכולוג.

"התחלתי טיפולים וכדורים. במקביל הרגשתי שחלים בי שינויים קיצוניים. הפכתי לפחות ופחות סובלני בבית עם הילדים ועם האישה, והתחלתי להתפרץ על החיילים שתחתיי. עד אז הייתי מאוד סובלני", הוא מסביר את גודל השינוי. "היו אומרים עלי שיש לי סבלנות של פיל, ומביאים לי לא פעם את החיילים הכי בעייתיים כדי שאאמין בהם ואשקם אותם".

יום אחד, נכנס למשרדו חייל בשם אליעד אוחיון שביקש לשוחח עימו בארבע עיניים. "הייתה לו עזות בקדושה", מגדיר זאת בר יוחאי. כשהדלת נסגרה, אליעד לא חסך במילים מול מפקדו על התנהלותו מול החיילים בתקופה האחרונה. "הוא אמר לי: 'אתה עצבני ולא מקשיב, נותן משימות ומצפה שהן יקרו מיד. לא נעים לעבוד איתך ככה'". הדברים נאמרו בכנות ומתוך רצון טוב, ובר יוחאי החליט לשתף את אליעד במה שעובר עליו. אליעד מצידו התנצל מיד והודיע לו: 'מהיום אתה מדבר איתי, ואני אדבר עם החיילים'. אליעד ואביו משה הי"ד נפלו בשמחת תורה, כשיצאו להיאבק במחבלים שחדרו לעירם אופקים.

יעקב בר יוחאי

יד ההשגחה במקומות החשוכים

מצבו הנפשי של בר יוחאי הלך והידרדר. "לא הצלחתי לישון בלילה. האירוע של 'סנונית' הקפיץ לי את האירוע הגדול בכפר גלעדי, והכול חזר אליי – הקולות והצעקות לעזרה". כאן החלה תקופה ארוכה של סבל, שכללה הסתגרות בבית ושינה לילית בבית העלמין. "שקעתי בדיכאון עמוק, עם הזנחה קשה וחוסר היגיינה. גידלתי שיער וזקן ארוך, והתלבשתי בצורה מרושלת. הייתי נראה כמו הומלס.

"באותה תקופה יצא שיר שנקרא 'גיבור של קלישאות'", אומר בר יוחאי. הוא מציין כי השיר נכתב בשיתוף ארגון הידברות, במסגרת העלאת המודעות להלומי הקרב. "כל מילה בשיר הזה פגעה לי כמו חץ בלב. אחד המשפטים החזקים שם אומר: 'הרבה פחות כואב למות, מלאבד את החיים'. במילים פשוטות, לחיות ללא חשק ותחושת טעם בחיים – הרבה יותר קשה מהמוות".

בר יוחאי משתף, כי בתהליך ההכרה מול אגף השיקום הוא חווה משבר מורכב והחליט לעשות מחאה "שתזעזע את המערכת", כדבריו. הוא בנה מיצג מעץ של ארון קבורה, וברגע האחרון חרט עליו את המשפט שליווה אותו מהשיר.

כשמצבו החמיר, הוא נכנס מרצון לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, אך הדבר רק הרע את הרגשתו. "יום אחד התקשרה אליי העובדת שמלווה אותי מטעם אגף השיקום של משרד הביטחון. היא סיפרה לי על פתרון חדש שנקרא 'בית מאזן', ומיועד לאנשים עם פוסט טראומה צבאית". בית מאזן הוא מבנה אינטימי וחמים, המכיל בתוכו עד עשרה אנשים. הם מלווים באופן צמוד על ידי אנשי מקצוע, והמקום מספק חממה בטוחה לדייריו והכוונה לחיים נכונים לצד הלם הקרב.

לביקור הראשון בר יוחאי הגיע בליווי אשתו, שתמכה באופן מוחלט בכניסתו למקום. "אשתי גיבורת על. מגיעה לה מדליה לפחות כמו רחל אשתו של רבי עקיבא", הוא מפרגן. "נכנסתי לבית המאזן, ובפעם הראשונה פגשתי אנשים כמוני – עם ההתפרצויות, הדיכאונות, ההרטבה בלילה וחוסר ההיגיינה. שם התחלתי להרגיש איזשהו שינוי קל לטובה".

כחלק מההבנה שעליו להסתגל לאורח חיים אחר ומורכב משהכיר, בר יוחאי קיבל החלטה בעלת השלכות כלכליות כבדות – לעזוב את עבודתו כנגד ברבנות הצבאית. "הבנתי שבשביל להשתקם אני חייב להשתחרר, אבל היו לי הרבה שאלות וחששות כיצד אפרנס את המשפחה שלי אם אעזוב. בסופו של דבר הבנתי שיש אחד שזן ומפרנס את העולם, ועליי לעשות את מה שנכון כרגע". הוא מציין שהאמונה שלו התחזקה דווקא בתקופה הקשה. "במקומות הכי חשוכים הרגשתי את יד ההשגחה, שעוזרת לי להתרומם ולקום. לא יודע איך להסביר זאת במילים אחרות".

יעקב עם אשתו וילדיו

"תנסה להתמודד"

התהליך שעבר בר יוחאי בבית המאזן נתן את אותותיו, והשינוי הלך והתעצם בצעדים קטנים אך עקביים. "אחרי שנתיים וחצי של התמודדות, בסוכות 2023 הסכמתי בפעם הראשונה לקבל ביקור חולים בבית". המבקר היה ראש העיר שדרות, אלון דוידי. בר יוחאי מציין את הכרת התודה שיש לו לדוידי ולמרכז החוסן בעיר, שליוו אותו ואת בני משפחתו.

לקראת שמחת תורה, הוא יצא מהבית המאזן לביקור נוסף בביתו. "עד כדי כך התקדמתי בשיקום, שהחלטתי ללכת לבית הכנסת אחרי יותר משנתיים בהן התפללתי בבית". לאחר התפילה, הוא חזר הביתה מלא בתחושת סיפוק. "אמרתי לעצמי: 'תראה איזה יופי – התקדמת, הצלחת לצאת לבית כנסת'. אחר כך הייתה ארוחת שבת-חג הכי טובה שהייתה לי בחיים". הוא מתאר אווירה משפחתית ותחושה של עתיד טוב הנגלה באופק.

בבוקר שמחת תורה, כמו כל עם ישראל, התעורר בר יוחאי לקולות האזעקות והיירוטים. "אמרתי לעצמי: 'רגע, יעקב, אתה לא אורז תיק מהר ובורח כמו בהסלמות הקודמות. תנסה להתמודד, תסדיר נשימה ותעשה תרגילים שעוזרים להירגע'. נזכרתי בכהן שהיה לוקח את השעיר לעזאזל ביום כיפור, בזמן שבית המקדש היה קיים. כל מיל חיכתה לו סוכה עם אוכל, והגמרא מתארת שהוא היה עוצר ואומר לעצמו שימתין לשבירת הצום רק עד הסוכה הבאה. כך היה דוחה את האכילה ומצליח לצום לאורך היום כולו". בהשראת אותה גמרא, בר יוחאי הכין מזוודה אך השתהה עם היציאה.

לאחר כשעה של אזעקות בלתי פוסקות, בר יוחאי הרגיש שטבעת החרדה חונקת אותו. הוא נפרד ממשפחתו, ניצל הפוגה קלה במטחים, ועלה על הרכב במטרה לשוב לבית המאזן ולקבל עזרה ראשונה נפשית. בעודו נוסע ברחובות העיר השוממים, החל גל אזעקות נוסף והוא נכנס להתקף חרדה קשה. "התקשרתי לקו הסיוע של משרד הביטחון, וביקשתי שיהיו איתי על הקו עד שאצא מהעיר".

בגלל מצבו החריג, היה לו היתר הלכתי מיוחד לנהוג בשבת במצבים שכאלה, כדי לקבל את הטיפול. מעבר לכך הוא לא פתח רדיו ולא הסתכל במכשיר הנייד, ולכן לא היה מודע למתחולל באותן שעות. בקו הסיוע הזהירו אותו מפני מחבלים שנמצאים בסמיכות לעיר, אך בר יוחאי לא הבין למה הם מתכוונים.

יעקב בר יוחאי בתפקידו

"באת לעזור או להפריע?"

"התחיל שוב רצף של אזעקות. לחצתי על הגז ודהרתי", ממשיך בר יוחאי לתאר. "נהגתי ברכב לבן, והייתי עם זקן ארוך וחולצה משובצת. מרחוק נראיתי כמחבל". הוא התקרב בנסיעה מהירה לחסימה שהוקמה לקראת היציאה מהעיר. אנשי כוחות הביטחון, שחשדו בו, כיוונו לעברו את כלי הנשק שלהם. "ברגע האחרון אליהו זעפרן, חבר מהקהילה, זיהה אותי וצעק להם להוריד את הנשק". הוא הוכוון לנסוע לתחנת המשטרה, ונאמר לו שמשם יוכל לצאת מהעיר.

בכביש הסמוך לתחנת המשטרה, נתקל בר יוחאי בטנדר לבן שחסם את הכביש. ארבעת דלתותיו היו פתוחות לרווחה, ומעליו תת מקלע. "עקפתי אותו, ומיד נפתחה אש תופת. יצאתי מהרכב והתחלתי לרוץ". הוא הגיע לתחנת אוטובוס שלידה עמדה מיגונית, התיישב על ספסל מאחורי המיגונית שהיה מוגן מהירי והמתין בחוסר אונים. "לידי נלחם שוטר גבוה עם תגית 'מפקד מחוז דרום'. הוא ראה בן אדם מעורער בנפשו – עם כפכפים, שרוואל ושיער ארוך – ושאל אותי מי אני ומה אני עושה שם. הסברתי לו שאני הלום קרב וצריך לצאת מהעיר, והוא השיב: 'יש בלגן. שב פה, אני אשמור עליך'".

ההמתנה, כשברקע נמשכות האזעקות והיריות, הייתה כבדה על נפשו. "אחרי שעתיים וחצי פניתי למפקד בתחינה: 'אדוני, תשמע, אני לא יכול להיות פה. אני רוצה לנסוע'. הוא הסתובב אליי ואמר לי משפט מחץ: 'באת לעזור או באת להפריע לי?'. הקריאה הזו 'פיקסה' אותי, והחזירה אותי להיות בר יוחאי של פעם".

הוא מצא את עצמו מדבר כחייל בפני מפקדו, והשיב לו: 'כן המפקד, מה צריך? אני חובש ויש לי תיק באוטו. אביא אותו'. באותה העת היו במיגונית הסמוכה שלושה פצועים מכדורים ורסיסים. בר יוחאי שלף את התיק והחל לטפל בהם.

עם התמשכות הקרבות, פנה אליו מפקד המחוז בהצעה: 'אאשר לך לצאת מהעיר עם ליווי של אדם נוסף, אך בתמורה תפנה איתך שניים מהפצועים בזירה'. כוונתו הייתה לרב חיים סאסי, חובש באיחוד הצלה שהגיע לזירה ונפצע קשה, ולרב פקד מתי צרפתי, שוטר שאיבד דם רב ומצבו היה אנוש. בר יוחאי נענה לבקשה, ושני הפצועים הועמסו במהירות בספסל האחורי של רכבו הפרטי. "אמרתי לעצמי: שרק לא ימות לי מישהו באוטו. מספיק ראיתי מתים בחיים שלי, אני לא מסוגל להיחשף לדבר כזה שוב".

היציאה מהעיר עברה בשלום. בצומת סמוך זיהה בר יוחאי שיירה שכללה כוחות רפואה. הוא יצא מהרכב בתעצומות נפש, עצר את אחד האמבולנסים בגופו, ובסמכותיות שלא הכיר מזה זמן רב הורה להם לפנות את שני הפצועים. חייהם של השניים ניצלו בזכותו. הוא עצמו התפנה למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים ברזילי, וממנה המשיך לבית המאזן.

מיצג ארון הקבורה שבנה יעקב עם המשפט שחרט עליו

"כדאי שאתחיל לחיות"

שאלת את עצמך למה דווקא אתה, מכל תושבי שדרות, נקלעת לזירה הקשה?

"כשישבתי כמה שעות באותו ספסל בתחנת האוטובוס, שאלתי את הקב"ה: 'למה דווקא אותי שלחת לכאן?'. הרי אני גם ככה במשבר נפשי, ובדיוק בשלב מתקדם בשיקום. את התשובות קיבלתי כמה דקות אחר כך. אם לא הייתי מגיע לשם, הרב סאסי ומתי צרפתי לא היו בחיים. נשלחתי לשם כדי להציל אותם".

כשאני מנסה לברר עימו איך השפיע עליו האירוע הממושך אליו נקלע, הוא משיב: "מבחינות מסוימות השביעי לאוקטובר דווקא היטיב עם הפוסט טראומה. עיקר הטיפולים שאני עושה היום הם בעקבות הטראומה שחוויתי באותו קרב. בגלל הנפח שהיא תופסת אצלי, הפוסט טראומה הקודמת כרגע נעלמה.

"מהאירוע הזה למדתי שהקב"ה נותן לנו ניסיונות שאפשר לעמוד בהם. דווקא שם, בשיא התופת, פתאום קיבלתי כוחות להתמודד, לפעול ולהציל חיים. אנשים אמרו לי: 'תשמע, זה חילוץ הרואי, אתה צריך לקבל צל"ש'. אני לא רואה את זה ככה. בעיניי זו הדרך בה הקב"ה הראה לי שיש בי כוחות. הוכחתי לעצמי שאני מסוגל יותר ממה שחשבתי".

לסיום, אתה אופטימי בקשר להתמודדות הנפשית שלך?

"כן. ברגעים הקשים, מה שמחזיק אותי הן האמונה והאופטימיות. בספרות הרפואית, פוסט טראומה לא מוגדרת כמחלה חולפת אלא כפציעה שלא עוברת", הוא מוסיף, "אבל לומדים לחיות לצידה. אני לומד להתאים את החיים שלי לפוסט טראומה".

בר יוחאי שב כיום לביתו, לאשתו ולשמונת ילדיהם. "לרוב אני מצליח לשמור על סדר יום קבוע. אני קם בחמש וחצי בבוקר, והולך לתפילת שחרית בבית הכנסת. כחלק מהתהליך השיקומי הגדרתי לעצמי שאת הסנדוויצ'ים לילדים בבוקר אני מכין, ואני גם זה שמפזר אותם למסגרות".

בנוסף, הוא מעביר הרצאות על מסע חייו. "האירוע הזה קירב אותי וחיזק אותי באמונה. היו לי גם תקופות עם שאלות קשות. עם הזמן הבנתי, שאין אדם מקבל ניסיון אלא אם כן הוא יכול לעמוד בו. אני חש את זה על בשרי. במקומות הכי חשוכים הרגשתי את בורא עולם שעוזר לי להתרומם ולקום.

"כשאני מרצה ומעביר מסרים חיוביים, זה נותן לאנשים תקווה. בעיניי זו שליחות שבורא עולם נתן לי. יש לי משפט שאני אומר אותו בהרצאה", הוא מסכם. "הבנתי שלמות אני לא מצליח, אז כדאי שאתחיל לחיות".