סיפור מההפטרה – פרשת תרומה: "הים של שלמה"

התורה מצווה את בני ישראל, בין כלי המשכן, לעשות גם כיור. הכיור מיועד לכהנים, המצווים לקדש ידיהם ורגליהם בו בתחילת עבודתם בבוקר: "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה". עוד נאמר בתורה כי הכיור נוצר מ"מראות הצובאות", מראותיהן של נשות ישראל. חז"ל מתארים כיצד הנשים השתמשו במראות כדי לחזק את רוחם של בעליהן במצרים ולהעמיד דורות חדשים, ומתוך כך נעשו המראות מקור לכלי של טהרה וקידוש.

הכיור היה כלי נייד, מותאם למציאות של משכן נודד. גודלו היה מוגבל, והוא שירת קבוצה מצומצמת יחסית של כהנים. עם המעבר למקדש קבוע בירושלים, נוצר צורך במערכת מים רחבה יותר. בימי שלמה המלך נבנה המקדש הראשון, ועמו נבנה כלי מים חסר תקדים בהיקפו – "הים של שלמה". מכיור קטן – נעשה ים. תיאורו מופיע בפירוט בספר מלכים א' פרק ז' ובדברי הימים ב' פרק ד'. הים היה עשוי נחושת יצוקה, עגול בצורתו, קוטרו עשר אמות, גובהו חמש אמות, והיקפו שלושים אמה. הוא הוצב על שנים עשר בקר נחושת, שלושה פונים לכל רוח.

נפח המים שבו נאמד באלפיים "בת" (כ-44 טון מים), והוא שימש מאגר מרכזי שממנו סופקו מים לעבודת הכהנים. לצד הים המשיכו להתקיים גם כיורים נוספים, אך הים היה הסמל והמרכז של מערכת המים בבית המקדש. המעבר מן הכיור אל הים משקף שינוי בקנה מידה: מכיור קטן למשכן קטן - לים ענק למקדש ענק.

במדרש נאמר שהים נקרא כך מפני שדמה לים ממש, הן בגודלו והן בהיותו מקור מים שממנו נמשכה חיות לשאר הכלים. חז"ל ביארו, כי שנים עשר הבקר שעליהם עמד הים הם כנגד שנים עשר השבטים. במדרש תנחומא נאמר, ששלמה ביקש לעשות במקדש דוגמה של העולם כולו. כשם שהעולם עומד על יסודות – ארץ, מים, רוח ואש – כך המקדש כלל ביטויים לכל אחד מהם. המזבח ייצג את האש, העזרה את הארץ, הקטורת את הרוח, והים ייצג את המים. בכך נתפס הים כחלק ממערך שלם, שבו המקדש משקף את סדר הבריאה.

חז"ל הפליגו בתיאור יופיו של הים. הנחושת שממנה נעשה הוגדרה כ"נחושת מבהקת", ומדרשים מתארים כיצד קרני השמש שהכו בנחושת יצרו ברק ששטף את החצר כולה. יש שאמרו שכהנים שעמדו מרחוק יכלו לראות את השתקפות פניהם במים ובדפנות, מעין זכר רחוק למראות הצובאות שמהן נעשה הכיור במשכן.

במדרש קהלת רבה מובא רעיון ששלמה המלך ביקש להראות לאומות העולם כי חכמתו אינה רק בדברים מופשטים, אלא גם בהנדסה, בסדר וביופי. הים, בגודלו ובדיוקו, היה אחד הסמלים לכך. הוא הוצב במקום גלוי לעין, וכל הבא בשערי המקדש היה נתקל בו מיד, והיה מטיל עליו מורא. אפילו הכהנים נרתעו מלגשת אל הים מחמת גדלו ותפארתו.

בעת חורבן הבית הראשון ניתצו הבבלים את הים והובילו את נחושתו לבבל. בכך אבד הכלי עצמו, אך הצורך במאגר מים מרכזי לא נעלם. בבית השני לא נבנה מחדש ים נחושת בדוגמת זה שעשה שלמה, לא היו האפשרויות העצומות שהיו לו. עם זאת, הצורך במים טהורים לעבודת הכהנים גבר. מספר הכהנים היה גדול יותר, והעבודה יומיומית ורציפה.

כאן נוצרה בעיה הלכתית גדולה: מים של בית המקדש נפסלים בלינה. אם עובר עליהם לילה בתוך כלי – הם פסולים. לים של שלמה לא היתה בעיה זו: כיוון שהיה גדול מאד הרי שהוא בעצמו שימש כמקווה, ומקווה מטהר וכמובן לא נפסל בלינה. אבל הכיור הקטן נפסל בלינה. זה אומר שכל בוקר צריכים למלא אותו מחדש, אבל המילוי לוקח זמן רב. במשכן במדבר היו רק אהרן ובניו, אך בבית המקדש בירושלים היו מאות רבות של כהנים, איך אפשר למלא כל בוקר?

כאן נכנסים לתמונה מונבז המלך ואמו הלני המלכה, שליטי חדייב, שהתקרבו ליהדות ותרמו תרומות חשובות לבית המקדש. חז"ל מספרים כי מונבז והלני תרמו כלים יקרי ערך, ובהם חידוש משמעותי בתחום המים – המוכני. היה זה מתקן מכני של גלגלות שהותקן על גבי הכיור, ואפשר להעלותו ולהורידו. באמצעות המוכני ניתן היה לשקע את הכיור במקווה כשר בלילה, ובבוקר להעלותו ולהחזירו לשימוש. היתה כאן גם המצאה הנדסית, וגם השקעה כספית גדולה - לרווחת הכהנים. במסגרת הפתרונות ההנדסיים הותקנו גם דדים לכיור. הדדים היו פיות או בליטות שמהן יצאו המים בכמות מדודה. תפקידם היה לאפשר זרימה מבוקרת, למנוע בזבוז מים ולווסת את השימוש לכל כהן.