הסוד ששווה יותר מאלף תוכחות: לאהוב את השבת – באמת

"אחחחחח, איזה כיף! הגיעה עוד שבת לעולם, כמה חיכיתי לה". המשפט הזה לבדו, כשהוא נאמר מהלב, שווה הרבה יותר מאינספור הסברים, גערות או תוכחות לילדינו.

נקודת המוצא כאן פשוטה: כולנו רוצים שהילדים שלנו יאהבו את השבת. אנחנו שואפים שהם יתרגשו בכל פעם שהיא בפתח, עד שבתת-מודע ימצאו את עצמם מחוברים אליה בכל נימי נפשם, ויספרו את הימים לקראתה בכל שבוע מחדש.

סיפור ידוע מובא בשם הגאון משה פיינשטיין זצ"ל על שתי משפחות שהיגרו לאחר השואה לאמריקה, "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" כפי שנהגו לכנותה. עד מהרה, המציאות טפחה על פניהם של בעלי המשפחות: הכסף לא היה מונח ברחובות, והזהב לא צמח על העצים. בשל המצב הכלכלי הדחוק, הם החליטו לעבוד בכל עבודה שתוצע להם, והתקבלו לעבודה במפעל טקסטיל.

באותם ימים, המושג "שבת" לא היה מוכר למעסיקים בארה"ב. כשהגיע יום שישי הראשון, הודיעו היהודים למנהל שלא יוכלו להגיע למחרת לעבודה. המנהל, שלא אהב את העניין, פיטר אותם לאלתר.

המחזה הזה חזר על עצמו מדי שבוע. בעלי המשפחות נדדו מעבודה לעבודה ומסרו את נפשם, כפשוטו, לכבודה של שבת המלכה.

חלפו שנים, והתברר מחזה מפעים: במשפחה אחת, כל הילדים גדלו להיות יהודים יראי שמיים, אוהבי תורה ומצוות, ובראשן את השבת שעליה מסר אביהם את הנפש. ואילו במשפחה השנייה, כל הילדים עזבו לגמרי את הדרך ולא ניכר עליהם כלל כי יהודים הם.

הרב סיפר שתמיד התחבט בשאלה: מדוע כך קרה? הרי שני היהודים הקריבו את פרנסתם עבור קדושת השבת באותה מידה? לימים פגש הרב את הבנים, והתמונה התבהרה.

הבנים מהבית הראשון סיפרו, שאביהם היה מגיע הביתה ביום שישי, לאחר שפוטר, כשהוא שמח ונרגש. הוא היה אוחז במכתב הפיטורין ואומר לילדיו: "ילדים, זה המכתב הכי משמח שקיבלתי! איזו זכות נפלה בחלקנו למסור נפש על השבת". מיד לאחר מכן, היה פוצח איתם בשירי השבת בשמחה עצומה.

לעומת זאת, במשפחה השנייה האב היה מגיע הביתה שבור ורצוץ. הוא היה מודאג מאוד (ובצדק) מה יהיה על מטה לחמם שנשבר, ותהה בצער מתי כבר ימצא מנוחה. הילדים, בעיניהם הרגישות, קלטו את המסר הסמוי: "השבת היא עול כבד. בשביל לשמור אותה צריך לסבול ולהקריב את החיים". האווירה סביב השולחן הקרינה לתת-מודע שלהם ששבת היא מקור לכאב ולקושי.

סיפור זה ממחיש היטב, כיצד האווירה בבית מעצבת את עולמם הרוחני של ילדינו. התחושה הנעימה שנוצרת אצל ילד כשהוא רואה שאבא מאושר בשבת, שאמא מחכה לה בכיסופים, ושסביב השולחן הוא מקבל את מלוא תשומת הלב והיחס הכי טוב ללא הסחות דעת – היא זו שתיחרת בנשמתו לעד.

וכך הדבר בכל מצווה ומצווה: לא מספיק רק "לעשות" מצוות, צריך להנחיל לילדים את התשוקה ואת האהבה לקיומן. לא מתוך כפייה של "חייבים", אלא מתוך רצון פנימי אמיתי לקיים את רצון השם.השינוי הזה בגישה יכול לשנות חיים שלמים.