"אמרו להורים שלי: 'חבל על הכסף. הוא לא יוכל לדבר'"

רוח ירושלמית קרירה ליוותה את הצועדים, שנהרו לרחבת הכותל המערבי לאחר לילה של לימוד תורה. כשקרני השמש הראשונות נצנצו על האבנים החלקות, בנימין שדמי רשם לעצמו ניצחון קטן נוסף: לאחר שלוש וחצי שעות של הליכה איטית המותאמת ליכולותיו, כשהוא מלווה בחבר מסור ובבקבוק מים, הוא עמד עם המוני המתפללים לתפילת שחרית של שבועות: "הרגשתי כאילו השכינה יורדת ואומרת לי 'אשריך'", הוא מספר בריאיון מיוחד להידברות.

שדמי (31) הוא בחור ישיבה, לומד שלושה סדרים ביום ולא עושה לעצמו הנחות למרות שהוא מתמודד עם שיתוק מוחין (CP). בסיום הריאיון, אימו שולחת לי מספר סרטונים שמדגימים את העזרה הקבועה שלו בהכנות לשבת: הוא שוטף כלים, מעביר סמרטוט ויודע גם לתת יד בבישולים.

בנימין כפעוט

במסיבת יום ההולדת בגן

כפעוט, עם אחת מאחיותיו

"לגלות את הפתרון"

בנימין הוא בן הזקונים במשפחה בת שבעה ילדים. במהלך הלידה נכרך חבל הטבור סביב צווארו, ובמשך כ-30 שניות נעצרה זרימת החמצן למוח. בשבועות הראשונים התינוק הזעיר היה בסכנת חיים, אך בחסדי שמיים השתחרר לביתו לאחר כחמישה שבועות. ההשלכות של הסיבוך בלידה הלכו והתבררו בהיותו פעוט: המוטוריקה העדינה, ההליכה והדיבור – כל אלו מורכבים עבורו.

"תמיד הייתי חלק בלתי נפרד מהמשפחה", הוא נזכר. "שיחקו איתי, טיילו וגם רבו, הכול". האתגר המתין לו מעבר לדלת הבית – בהשתלבות בחברת בני גילו. "כולם שיחקו כדורגל והשתוללו. לא יכולתי להשתתף איתם, והיה לי מאוד קשה". אך בנימין הצעיר סירב לתת למגבלות הגוף להפוך אותו לבודד. "היה לי פתרון. סמוך לגינה הייתה חנות פלאפל. הייתי יושב בה, משוחח וצוחק עם הקונים. ככה לא הרגשתי חריג, ולא הפריע לי שלא יכולתי לשחק. קושי זה מאוד נחמד, אבל חשוב גם לגלות את הפתרון".

הוריו גידלו אותו במסירות ונתנו לו את מיטב הטיפולים, למרות שכבר בשלבי חייו המוקדמים נאמר להם שאין טעם להשקיע בו יתר על המידה כי לא צפויות תוצאות. הוא מפרט כי עד גיל 5 הסובבים אותו לא הבינו ממילה ממה שאמר, עקב חולשת שרירי הלסת. "אמרו להורים שלי ש'חבל על הכסף. הוא לא יוכל לדבר'". אך הם סירבו לתת לדברים לחלחל. בהיותו בגיל גן הם טסו עימו לאנגליה, שם עבר סדרת טיפולים מצוות מומחה, ששיפרו את יציבתו ואת יכולת ההגייה שלו.

"ההורים שלי מאוד תמכו בי, אבל גידלו אותי בדרך הקשה", משתף בנימין. "במהלך השנים היו דברים שנראו בעיניי מאוד קשים, אבל היום אני יודע שאם לא הייתי עובר אותם, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי". כדוגמה לכך, הוא מספר שכשהיה כבן 8 ביקש מהוריו שייקחו אותו לבקר חבר שגר בשכונה סמוכה. "מאוד רציתי ללכת, ושיגעתי אותם שוב ושוב". הוריו לא נענו לבקשתו, והסבירו לו בנחת כי אם רצונו לבקר את החבר, הוא מוזמן לעלות על האוטובוס המוביל לביתו. 

"שתביני, עבור ילד נכה לנסוע באוטובוס ציבורי לשכונה ההיא שקול להגעה לירח", הוא מסביר. כשראה שהוריו לא מוכנים לחזור בהם, הוא ניגש לתחנה, עלה על האוטובוס והגיע לבית החבר. סיטואציות דומות עברו עליו גם בהליכתו למכולת השכונתית או במאוויים נוספים שרצה להגשים.

בשלב מסוים בחייו, הומלץ להוריו לרכוש עבורו מחשב. המכשיר היה אמור לסייע לו להכיר ילדים בני גילו עם התמודדויות דומות, ולמלא עבורו את הזמן הפנוי בשעות אחר הצהריים בהן חבריו שיחקו בגינה. "אבא אצלי הלך לשאול את הרב חיים קנייבסקי זצ"ל, והוא ענה לו: 'תיתן לילד משחקים אחרים'. אם רב חיים לא היה אומר את זה, אני לא רוצה לדעת איפה הייתי היום".

בנימין כילד

כילד בהדלקת נר חנוכה

"לעבוד מחוץ לקופסה"

אחת התקופות המאתגרות של בנימין הייתה כשהגיע הזמן להירשם לישיבה קטנה. בעוד חבריו מצאו את מקומם, הוא קיבל תשובות שליליות בזו אחר זו. "אחת הישיבות קיבלה אותי, ופתאום עדכנו אותנו שחזרו בהם בגלל הנכות". שיתוק המוחין עימו הוא מתמודד משפיע עליו רק מבחינה פיזית, אך שדמי מסביר שכנראה מוסדות החינוך חששו שיצא שם לא טוב למקום אם יקבלו בחור עם מוגבלות.

"אחרי כל הסירובים, התקבלתי לישיבה טובה וקרובה לבית. ישיבה ברמה טובה ועם חברים טובים, וגם עם מעלית ותנאים נוחים", הוא מפתיע. "בורא עולם רצה להראות לי ש'רק תאמין בי שאני כל יכול. ברגע שתאמין בי, תקבל את זה'".

התמודדות נוספת המתינה לו עם כניסתו לישיבה. הבחורים הצעירים דיברו בשטף ונעו במהירות, והוא הבין כי הקצב האיטי בו הוא מתנהל עלול להקשות עליו את ההשתלבות בחברה. כהרגלו, שדמי סירב להיכנע למגבלות המציאות ומצא דרכים עוקפות משל עצמו. עד מהרה נפתחה בישיבה עמדה קטנה לממכר פחיות וחמצוצים. הבחורים נהנו לשוחח עם המוכר הנחמד בעל חוש ההומור, ושדמי קנה לעצמו את מקומו בחברה. "החברותות שלי קיבלו הנחה, אז היה משתלם להם".

לא 'ביאס' אותך שאתה צריך לפעול באופן עקיף כדי להשתלב?

"זה ביאס אותי", הוא מודה. "אבל החיים לימדו אותי לראות ולעבוד מחוץ לקופסה. הבנתי שאם אישאר בקופסה, לא אגיע לשום מקום".

יש משהו שרצית לעשות ונמנעת בגלל המוגבלות?

"לא הבנתי", שדמי מנסה לברר אם שמע נכון. "שרציתי ולא עשיתי?". כשאני משיבה שאכן זה מה ששאלתי, הוא עונה בפשטות: "באמת שמכל מה שרציתי עשיתי הכול".

כשהגיע לגיל מצוות, החלו חבריו לעבור לפני התיבה. לשדמי היה ברור שגם הוא ישמש כחזן. "הדיבור שלי לא ברור, ולכן החבר'ה לא רצו שיעלו אותי, אבל אני התעקשתי. בהתחלה עליתי ערבית, בהמשך מנחה ואחרי זה שחרית. לאט לאט". הוא מספר שאחד המתפללים התלונן בפני אביו, כי בנו בולע מילים והדבר בעייתי הלכתית. "הוא שאל אותו איך הוא נותן לי לעבור כחזן. אבא שלי סיפר לו על תמר שהעדיפה לקפוץ לכבשן האש ולא לפגוע באחר". התגובות הקשות לא הרתיעו את שדמי. "אני אחוז מטרה", הוא אומר.

בהקשר לתגובות הסביבה, חשוב לו להבהיר נקודה נוספת. "פעם הלכתי עם חבר ברחוב, ואדם שאנחנו לא מכירים ניגש אל החבר ואמר לו: 'כל הכבוד לך, איזה חסד אתה עושה'. האמירה הזו מאוד פגעה בי. בהרצאות שלי אני מדבר הרבה עד כמה חשוב שלא לשפוט על פי החיצוניות. כנראה היה נראה לו שיש לי איזה פיגור, אבל אני לא אתחיל להסביר לכל אדם ברחוב שקוגניטיבית אני לגמרי כמו כולם".

"רוצה ללכת עם בורא עולם"

היו לך רגעים של שאלות כלפי ריבונו של עולם, למה הוא ברא אותך עם המוגבלות?

"בילדות. אני זוכר שבגיל 10-11 עלו לי שאלות כאלו. רציתי לנוע ולדבר כמו כולם, ועלו לי מחשבות שאולי הקב"ה 'פספס' קצת לגביי. אבל ככל שהתבגרתי, הבנתי יותר את המשמעות והייעוד שלי.

"בגיל 13-14 ישבתי עם עצמי ושאלתי: 'רגע, למה אני פה בעולם? אני כאן כדי לאכול פלאפל? לאכול צ'יפס?'. הבנתי שכנראה באתי לעולם עם משמעות גדולה, כי אף אחד לא יכול לעשות במקומי את הדרך שעליי לעבור. היום לא הייתי מוותר על הנכות".

בשנים האחרונות החל שדמי להעביר הרצאות ולשתף בסיפור חייו. "קיבלתי את הרושם שיש לי הרבה מה להעביר. אנשים מתלוננים על דברים קטנים שחסר להם. יש לי המון קשיים שעברתי, ואני רוצה לחזק אנשים".

אתה לא חושש לעמוד בפני קהל בגלל הקושי בדיבור? יש לא מעט אנשים עם דיבור רהוט שנרתעים מכך.

"אני דומה למשפחה של אימא שלי. המשפחה של אימא שלי, שיהיו בריאים, אם נותנים להם לדבר הם לא מפסיקים", הוא משיב בהומור. "לא הייתה לי פעם אחת בה עליתי לבמה וחששתי. בעיניי יש כאן נקודה שמאוד חשובה לכולם, כי יש הרבה אנשים שמפחדים. פשוט תקפוץ למים. אם לא תקפוץ למים – זה לא יקרה". שדמי מודע לדיבורו הכבד, ומציין כי הוא עורך חזרות רבות לפני ההרצאה. גם במהלכה הוא מתאמץ לקרוא את הפנים של הקהל, ולחזור שנית במידת הצורך.

חלומו הגדול הוא לבנות בית עם המתאימה לו. הוא משתף בכנות האופיינית לו כי שלל בעבר הצעות שלא התאימו לו מבחינה תורנית, ובנושא זה אין פשרות מבחינתו. "אני רוצה ללכת עם בורא עולם. אבל תאמיני לי, לא היה לי קל לסיים שידוכים בגלל זה".

יש דברים שבנית בך במהלך השנים ותביא איתך לבית שתקים בעזרת השם?

"להאמין, להקשיב ולהכיל את האחר".

בסיומה של השיחה, אני שואלת אותו על אותה הליכה ארוכה לכותל. בתשובתו הקצרה הוא שוטח בפשטות את כל משנתו על רגל אחת: "הדרך מהבית בשכונת רמות ועד לעיר העתיקה כרוכה בעלייה קשה מאוד. בהליכה רגילה היא לוקחת שעה. כשאנשים שמכירים אותי שאלו איך הצלחתי להגיע לכותל, עניתי שזה נורא פשוט: מהרגע בו יצאתי מהבית, כבר ראיתי את הכותל מול עיניי. לא ראיתי את הקושי, ראיתי את המטרה מול העיניים".