התותח המפלצתי שכמעט ונבנה: "נשק הנקם" השלישי של היטלר

בקיץ 1943, מתחת לגבעת גיר תמימה למראה ליד הכפר הצרפתי מימויק (Mimoyecques), נחצב בשקט אחד הפרויקטים המטורפים ביותר שיצאו מהדמיון החולני של המשטר הנאצי: תותח-על באורך יותר מ-100 מטר, קבוע בזווית לעבר לונדון, שנועד להמטיר על הבירה הבריטית מאות פגזים ביום – ממרחק של יותר מ-150 קילומטר. זה היה ה-V3, "נשק הנקם" השלישי של היטלר, שתוכנן להאפיל אפילו על ה-V1 וה-V2 המפורסמים.

אף על פי שמכנים אותו לפעמים בטעות "טיל", ה-V3 לא היה רקטה, אלא מפלצת ארטילרית: תותח ענק מבוסס-קנים, בנוי על עיקרון מהפכני של "רב-מטען" (multi-charge). לאורך קנה חלק בקליבר 150 מ"מ, שאורכו כ-130 מטר, שובצו עשרות תאי צד עם חומר הדף נוסף. כאשר הפגז היה טס במעלה הקנה, גזי השריפה היו מדליקים בזה אחר זה את המטענים הצדדיים, כל אחד מוסיף עוד דחף ועוד מהירות. התכנון על הנייר דיבר על מהירות לוע של כ-1,500 מטר בשנייה וטווח עד 165 קילומטר – מספיק כדי לפגוע בלונדון מצפון צרפת.

היטלר, שכבר ראה ב-V1 וב-V2 "נשקי פלא" שנועדו לשבור את רוח הבריטים, נדלק על הרעיון. ה-V3 קיבל את השם הרשמי Vergeltungswaffe 3 – "נשק נקם 3" – ואת כינויי הקוד "משאבת לחץ גבוה" (Hochdruckpumpe) ו"מרבה הרגליים" (Tausendfüßler), בגלל שורת תאי המטען שלאורך הקנה. הוא דמיין סוללות של תותחים כאלה, ירי רצוף של מאות פגזים כבדים על לונדון ביממה, מטחי טרור שלא יאפשרו לתושבים לנשום.

את הרעיון ההנדסי דחף המהנדס אוגוסט קֶנדרס מחברת הפלדה Röchling, שהתבסס על ניסויים ישנים ברובים רב-קניים מהמאה ה־19, ועל פיתוחים צרפתיים סודיים שהגרמנים שמו עליהם יד אחרי כיבוש צרפת. אבל מהנדסים על הנייר זה דבר אחד; להפוך את המפלצת הזו לנשק עובד – משהו אחר לגמרי.

ראשית נבנה אתר ניסויים בחוף הבלטי, ליד מיסדרוי (Misdroy) שבאי וולין, שם הורכבו גרסאות ניסיוניות של הקנה הרב-מטעני. בניסויים שנערכו במאי 1944 אכן הושגו טווחים מרשימים – עד כ-90 ק"מ – אבל התגלו בעיות קשות: שחיקת קנה מואצת, הצתה לא אחידה של המטענים הצדדיים, ובעיקר – תותח אחד פשוט התפוצץ בזמן ירי.

במקביל, במימויק שבפס-דה-קאלה רתם הארגון הגרמני הממשלתי טודט אלפי עובדי כפייה ושבויים כדי לחפור מבצר תת-קרקעי ענק: רשת מסדרונות באורך של כ-5 קילומטר, פירי ירי בזווית 50 מעלות, לוחות בטון בעובי יותר מחמישה מטרים על ראש הגבעה. התכנית: 25 קנים מקבילים, כל אחד אוסף של קטעי צינור עם תאי מטען זוגיים בצדדים, כולם מכוונים בזווית קבועה אל לונדון, כ-165 ק"מ משם.

הקנה לא היה אמור לזוז, לא לכוון, לא להסתובב. זו לא הייתה ארטילריה גמישה, אלא "תותח מצור" מודרני: בעת בנייתו הוא מכוון, וזו מטרתו היחידה. מפקדי הוורמאכט עצמם חששו מהפרויקט – יקר, מסובך, פגיע להפצצה – אבל היטלר, במצוקת סוף המלחמה, דחף קדימה. מרגע שהבין שהפרויקט יכול לפגוע בבירה הבריטית, הוא דרש חמישים קנים, בלי להתחשב באזהרות ההנדסיות או הלוגיסטיות.

אלא שהצד השני לא ישב בחיבוק ידיים. מודיעין בעלות הברית, בסיוע התנגדות צרפתית, זיהה את אתר מימויק עוד ב-1943. בתחילה סברו שמדובר בבסיס ל-V2, אבל ככל שהצטברו צילומי האוויר והדיווחים על פירי תותחים בזווית, התמונה התבהרה. ב-6 ביולי 1944 הוטל על טייסת 617 של ה-RAF – ה"דמבסטרס" – לחסל את האתר. 16 מטוסי לנקסטר נשאו "טלבוי", פצצות עומק במשקל 5.4 טון, שתוכננו לחדור אדמה ובטון לפני הפיצוץ. פגיעה ישירה אחת כזו הספיקה כדי לגרום לקריסת חלקים עצומים מן המנהרות, לקבור חדרים שלמים ולהפוך את המתקן ללא שמיש.

כך התרסקה התכנית הגרנדיוזית לירות על לונדון מתותח-על קבוע בצפון צרפת, לפני שירייה אחת נורתה ממנו. אבל היטלר ואנשיו לא ויתרו על החלום. הפרויקט עבר לשליטת האס-אס, והגנרל הנס קמלר – הקצין שהיה מעורב גם ב-V2 – הורה להקים גרסה "מקוצרת" של ה-V3 בתוך גרמניה.

ביער סמוך לכפר למפָּדֶן (Lampaden) שמדרום-מזרח לטריר הוקמו שני קנים קצרים יותר, באורך כ-50 מטר בלבד, עם 12 תאי מטען צדדיים כל אחד. הם הוצבו על מדרון בזווית קבועה לעבר לוקסמבורג – עיר שכבר שוחררה בידי בעלות הברית ותפקדה כצומת לוגיסטי חשוב. בסוף דצמבר 1944, במקביל לפתיחת מתקפת הארדנים, החלו שני הקנים לירות. עד פברואר 1945 נורו 183 פגזים; 142 מהם נפלו באזור לוקסמבורג, גרמו למותם של 10 אזרחים ולפציעתם של 35 – מספר קורבנות קטן יחסית לאגדות הזוועה שרקמו מתכנני המפלצת הזו.

מבחינה צבאית, הפרויקט כולו היה כישלון. המערכת הייתה לא מדויקת, קשה לתפעול, חד־פעמית כמעט: קנים קבועים, פגיעים מאוד להפצצה או להתקדמות כוחות קרקע. לעומת ה-V2, שניתן היה להסתיר ולהזיז, ה-V3 דרש מבצרים עצומים, מסילות רכבת, עבודת כפייה – וכל זה בשלב שבו גרמניה כבר נחנקת ממחסור בדלק, בפלדה ובכוח אדם.

ובכל זאת, התכנית המטורפת הזו חושפת משהו עמוק על רוח המשטר שניסה להוליד אותה. במקום להשקיע את המשאבים האחרונים בהגנה על אזרחיו או בבלימת כוחות הקרקע, המשטר הנאצי דחף שוב אל "נשקי פלא" גרנדיוזיים – תותחי ענק, רקטות ענק, חלומות ענק – שהיו אמורים, כביכול, להפוך את מהלך המלחמה במכה אחת. מאחורי כל "נשק פלא" כזה עמדו אלפי עבדי כפייה חולים ורעבים, מנהרות שחצובות בידיים קשורות, ובסופו של דבר – אפס הישגים אסטרטגיים.

היום המנהרות של מימויק הן מוזיאון וחלק משמורת טבע. המבקר הולך במסדרונות הרטובים, רואה קטעי קנים שנותרו, לוחות בטון סדוקים, ושלטי זיכרון לעובדי הכפייה ולחיילי בעלות הברית שנהרגו בדרך להשמדת המתקן. שם, בעומק האדמה, אפשר להבין עד כמה רחוק היה המשטר הנאצי מוכן ללכת כדי להטיל אימה על ערים אזרחיות – ועד כמה מעט נשאר בסופו של דבר מכל תכנית ה"פלא" הזו, מלבד חור שחור בקרקע וסיפור על מפלצת תותחים שלא נולדה בזמן.