"אני רוצה להעלים את הפרפקציוניזם מהחיים שלי, לא להשאיר ממנו זכר"

"בבקשה שזה לא יהיה הוא", מלמלתי לעצמי כשראיתי בחור עומד בדיוק ליד העץ השלישי, כמו שקבענו. "רק לא הוא! רק לא הוא!", חזרתי על המחשבה בראש, בתקווה שהוא פשוט יעלה על האוטובוס וייעלם.

"שלום".

לא שמתי לב שהוא ניגש אלי.

"את איילת?".

"כן... אתה עמוס?"

"כן, נעים מאוד", הוא חייך (למה הוא מחייך?).

התחלנו ללכת.

במהלך הפגישה זה רק החמיר, הנבואה שלי הגשימה את עצמה. מהרגע הראשון הבנתי שהוא לא בשבילי, וצדקתי. אני לא מסתדרת עם בחורים עם כיפה מהסוג הזה.

"אז מה תרצו להזמין?", שאל אותנו המלצר, חצי דקה אחרי שהגענו לבית הקפה.

"אני אקח הפוך גדול, בלי סוכר, בבקשה, ואם אפשר שהמים יהיו ממש רותחים", אמרתי.

"ואתה?" הוא פנה לעמוס.

"אני עוד לא הספקתי להסתכל", אמר עמוס ושוב חייך.

המלצר הלך, ועמוס הוציא מהכיס משהו שלחרדתי נראה כמו... "המשקפיים שלי", אמר עמוס והרכיב אותם ברישול.

"אה... יש לך משקפיים?", שאלתי, והשתדלתי לא להראות את האכזבה שלי. אמרו לי שאין לו משקפיים.

"האמת שאני כמעט לא מרכיב אותן. בדרך כלל יש לי עדשות, פשוט היום קצת מיהרתי ולא הספקתי לשים אותן, לא רציתי לאחר לפגישה", הוא התנצל.

אני שונאת בנים עם משקפיים. זה פשוט מכוער בעיני. אני לא יכולה לסבול את זה. אבל רוב הזמן הוא עם עדשות? אז מה. עובדה שבדיוק היום הוא פתאום מרכיב משקפיים.

הפגישה נגמרה, ואני, כרגיל, הייתי מלאת מחשבות. האמת שכמעט לא חשבתי עליו (אחרי העניין עם המשקפיים כבר כמעט לא שמעתי מה שהוא אמר).

חשבתי... עלי.

מה יהיה איתי? כל כך הרבה פגישות כבר הסתיימו בדיוק כך, בגלל משהו שהוא אמר או לבש או נעל, בגלל צבע העיניים שלו או החולצה, או בגלל החיוך שלו. 

הוא פשוט לא מצא חן בעיני, וזהו. הלכה הפגישה.

לא משנה כמה ביררתי לפני כן, ולא משנה כמה זה היה מתאים על הנייר. אחרי הפגישה הראשונה זה נגמר מבחינתי.

זו אני, פרפקציוניסטית מלידה.

הגרביים מתאימים לגומייה, השביל מדויק כמו סרגל, כל מילה שקולה, לכל תזוזה בפנים יש משמעות.

זאת אני, וכמה שניסיתי לשנות את זה – זה לא עובד.

העיניים שלי פשוט נמשכות לשם. כל דבר שהוא לא מאה אחוז – מציק לי, ואני ממש, אבל ממש לא יכולה להיפגש עם מישהו שיש לו משקפיים, (גם אם הם רק בארון).

אני שונאת את זה. אני יודעת שזו תכונה גרועה, שגורמת לי להישאר רווקה בזמן שכולם סביבי מתחתנים. הפסקתי כבר לספר לשדכנים למה לא, ואפילו לחברות שלי אני כבר לא אומרת. נמאס לי.
נמאס לי מהמבטים ומגלגולי העיניים, ובעיקר נמאס לי מעצמי.

מה כל כך נורא אם הוא התגייס שנה מאוחר יותר ממה שתכננתי? מה זה משנה באיזה צבע העיניים שלו?

משנה. לי, לפחות. זה חוסם אותי ולא נותן לי להתקדם.

התכונה המעצבנת הזאת גורמת לי להיות תקועה כבר שנים. מה לא הייתי נותנת כדי שייקחו אותה ממני. 

אחרי הסיפור עם עמוס, (שכמובן נגמר אחרי הפגישה הראשונה), פגשתי עוד שלושה בחורים, ואז החלטתי שנמאס לי. יצאתי להפסקה, מתוך הבנה שבמצב הנוכחי אני פשוט מבזבזת זמן וכוחות. אני חייבת לשנות משהו.

*

בפגישה הראשונה עם רינת, מאמנת שקיבלתי עליה המון המלצות, הגדרתי את המטרות שלי בצורה מדויקת וברורה מאוד, שלא משתמעת לשתי פנים. "אני רוצה להעלים את הפרפקציוניזם מהחיים שלי", אמרתי לה. "אני רוצה להיות כמו כל הבנות שכמעט לא אכפת להן מכלום, רק מדברים ממש חשובים".

"להעלים?", היא שאלה.

"כן, להעלים", אמרתי בביטחון. "אני לא רוצה להשאיר ממנה זכר. ואל תדאגי", הוספתי כשראיתי שהיא קצת מהורהרת, "אני יודעת לעבוד קשה, ואני מוכנה למלא כל משימה שתיתני לי במאה אחוז".

"אין לי ספק", היא אמרה בחיוך, "הרי את פרפקציוניסטית, לא?".

בסיום הפגישה יצאתי מבולבלת מאוד. רינת שאלה אותי אם יש בתכונה הזו גם צדדים טובים.
היה לי קשה לענות. כשאמרתי שנראה לי שכן, היא ביקשה שאפרט אותם, וזה לקח לי לפחות רבע שעה.

מכל דבר שאמרתי (קצת בחשש), רינת התלהבה ממש.

דיברנו על יכולת הדיוק שלי, על המוכנות לעבוד קשה בלי לפחד מאתגרים, ועל המחויבות האינסופית שלי לכל דבר שאני עושה.

בפגישה חשבנו יחד אם אני באמת רוצה לוותר ולהעלים את התכונה הזו שלי, ובסוף הפגישה, בלי שהבנתי מאיפה זה הגיע, התחלתי להרגיש שאני אפילו... קצת רוצה שהיא תישאר.

כל ההסתכלות שלי על עצמי הזדעזעה באותו מפגש.

חזרתי הביתה והייתי צריכה לחשוב הרבה. לחשוב, להירגע ולישון. 

בפגישה השנייה גיליתי כמה זה חשוב למצוא בכל דבר נקודה טובה, להעצים אותה ולהתמקד בה.
הבנתי שכאשר מתמקדים בטוב, הרבה קליפות נעלמות מעצמן, והרבה יותר קל לעבוד ולפתור קשיים.

רינת ביקשה ממני לנסות להסתכל בעין טובה על עצמי, ולמצוא בעצמי בכל יום לפחות חמישה דברים טובים חדשים. היא ביקשה גם שבפגישה הבאה שלי עם בחור, אנסה למצוא גם בו לפחות חמישה דברים טובים (אפילו אם כבר מההתחלה הוא לא ייראה לי).

המשכתי להיפגש עם רינת עוד כמה פעמים. לאט־לאט הרגשתי שהעין הפרפקציוניסטית שלי נרגעת קצת. הרגשתי שאני מצליחה לראות גם דברים טובים לפעמים, גם בעצמי וגם באחרים, וגם הרגשתי שאני הרבה יותר שלמה עם עצמי ועם התכונות שלי.

הפגישה הבאה שלי עם בחור הייתה בערך חודש אחרי שסיימתי את התהליך עם רינת. הרגשתי את הפרפקציוניזם שלי בפעולה כבר ברגע הראשון, אבל אולי בפעם הראשונה בחיים שלי, גם קצת שמחתי לקראתה. ידעתי שהיא עוזרת לי לדייק את עצמי, שהיא נותנת לי כוח להשיג מטרות ושבלעדיה אני לא אני. ידעתי שבלעדיה לא אצליח למצוא את האיש שלי. ידעתי גם שאם ארצה – אוכל לִבחוֹר לכבות אותה לרגע, להסיט ממנה את המבט ולהתמקד בטוב שבבחור מולי. ואכן, אחרי חצי שעה כבר מצאתי בו כמה דברים טובים, ומה שחשוב יותר – למרות החסרונות, הייתה גם פגישה שנייה.

נחמה ביטקובר היא ראש מכון "עומק הקשר", שעוסק באימון רגשי לחתונה, ומנהלת בית ספר להכשרת מאמנות ומטפלות.