חודש שבט: הלימוד האחרון מפי משה רבנו

התורה מתארת אירוע גדול שהתרחש בראש חודש שבט (דברים א', ג'): "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דבר משה אל בני ישראל" (חודש אחד עשר לפי המניין העברי, הוא ראש חודש שבט), ומיד אחר כך: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". רש"י מפרש על המילים "באר את התורה" כך: "בשבעים לשון פירשה להם". כלומר, לא מדובר רק ב"דרשה" כללית או חזרה על מצוות, אלא במהלך מכוון של הנגשה, פירוש ותרגום, עד כדי חלוקה לשבעים לשונות.

כדי להבין מה היה העניין בזה, חשוב לשים לב לשתי נקודות: האחת היא ההקשר ההיסטורי-חינוכי של נאומי ספר דברים, והשנייה היא המשמעות של עצם התרגום לשבעים לשון.

ראשית, ההקשר. התורה ממקמת את הדברים אחרי שישראל כבר עומדים "בעבר הירדן", אחרי ההכרעה מול סיחון ועוג, רגע לפני הכניסה לארץ והחלפת מצב החיים כולו. חז"ל בספרי מדגישים שמשה בחר להוכיח ולסכם "סמוך למיתתו", כמו יעקב, משום שבזמן כזה הדברים נשמעים אצל העם כסיכום של דרך ותקופה, וכהעמדת תשתית לדורות. הרמב"ם (בהקדמת פירוש המשנה) מתאר שמשה הקהיל את העם בראש חודש שבט ואמר להם שזמן מותו מתקרב, וכל מי ששכח הלכה או נסתפק בשאלה – יבוא וישאל, והוא יבאר ויפרש; ושישראל "לקחו מפיו בירור ההלכות ולמדו הפירושים כל הזמן ההוא, מראש חודש שבט עד שבעה באדר". לפי זה, "באר את התורה" הוא מהלך של סידור הדברים, ליטוש ההבנה, בירור הלכה ופירוש, כדי שהכניסה לארץ לא תהיה רק מעבר גאוגרפי, אלא מעבר למשטר חיים שבו התורה צריכה להיות מובנת, ישימה ומוסדרת.

ומכאן לנקודה השנייה: מדוע שבעים לשון? בלשון חז"ל, "שבעים לשון" הוא ביטוי שמייצג את כלל האומות והתרבויות. התרגום לשבעים לשון לא בא לפתור בעיה טכנית של קריאת התורה ביפנית ליפנים (גם אם ייתכן שחלקם כבר הכירו לשונות שונות), אלא לבטא שהדברים עומדים להיפגש עם עולם רחב יותר: הן מפני שישראל עתידים לבוא במגע עם אומות, והן מפני שהתורה עצמה היא אמת שאינה אמת לעם ישראל בלבד, אלא בעלת מסר שמסוגל להיתרגם לשפה אנושית כללית. כאן התרגום איננו רק כלי תקשורת, אלא הצהרה: התורה יכולה להיאמר כך שתהיה מובנת גם מחוץ למעגל הדובר עברית.

רש"י עצמו מלמד אותנו כיצד חז"ל ראו את הביטוי "באר". בפרשת כי תבוא נאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב". את זאת מפרשת המשנה בסוטה, ש"באר היטב" משמעו שכתבו את דברי התורה "בשבעים לשון". וכבר העירו מפרשים (כמו הנצי"ב) שרש"י הבין את "באר" שבתחילת דברים מתוך אותה "באר היטב" שבאבנים: מה שנאמר שם על כתיבה בשבעים לשון, מאיר גם כאן את פעולת הביאור של משה. ביאור זה הוא הבנה עמוקה של כל התוכן, ומדוע הוא שייך לכל באי עולם.

מכאן אפשר להבין את העניין של תרגום התורה בשבעים לשון כמעשה שיש לו כמה שכבות עמוקות, כולן נשענות על אותה נקודת יסוד: תרגום הוא פעולה שמכריחה בהירות. כל מי שניסה לתרגם טקסט יודע שכאשר אתה נשאר בתוך אותה שפה, אפשר להשאיר עמימות, אבל כשאתה חייב לומר את הדברים בשפה אחרת, אתה נדרש לבחור פירוש, לחדד גבולות, להסביר מונחים ולעתים אף לפרק רעיון מורכב לסדרה של הנחות פשוטות יותר. במילים אחרות, תרגום הוא הכשרה לביאור, להפיכת התורה לבת-מסירה בצורה מדויקת. ולכן מתאים מאוד שהמעשה הזה נעשה דווקא בתחילת ספר דברים, שהוא "משנה תורה" במובן של חזרה מבארת, מסכמת ומפרשת.

ולבסוף, יש גם נקודה פנימית-חינוכית עבור ישראל עצמם. תרגום לשבעים לשון משקף את העובדה שאין אדם שיכול לומר "התורה לא מובנת לי". היא מובנת וכתובה בכל שפה, ולכל אדם.