תינוק בגיל 40+: לאחוז בכמה חזיתות יחד - ולדעת גם לשחרר

זה טור חשוף מאוד שלי. הרבה פעמים קל יותר לכתוב דברי תורה, תובנות שנלמדות מסיפורים של אחרים, מראיונות, ממפגשים, מהתוכנית "מתבוננות" שאני מלמדת ומכשירה בה מאמנות, מכל העשייה שלי, ב"ה. אבל הפעם אכניס אתכן יותר פנימה, לנפש שלי, לתקופה טובה אך די מאתגרת. אני מרגישה כאילו אני צריכה לאחוז בכמה חזיתות יחד, להיות חזקה – ועם כל זאת לדעת לשחרר.

מרגישה שבין גיל ארבעים לחמישים משהו זז במערכת הפנימית של החיים. תזוזה עמוקה, שקטה.

פתאום את לא רק אמא לילדים קטנים ויש לך הורים שאת יכולה להישען עליהם, אלא את ילדה שעוזרת להורה שלך, במיוחד אחרי הפטירה של אביך. להיות אלמנה זה לא דבר פשוט בכלל, ולהבין שאמא זקוקה לנו, לכל הילדים, לתמוך בה, ולהיות במקום הזה – זה מקום אחר בנפש.

מצד שני של המתרס, את עדיין אמא לילדים קטנים שצריכים אותך במאה אחוז, ופתאום עומדת מול לידה, שהיא בכלל הפתעה מאת ה' בגיל 42, אחרי שה"תינוק" שלך בן 7 והגדולה בת 20. את מבינה שאת הולכת להיכנס שוב ללופ הזה של מוצצים, בקבוקים, הנקה, חוסר שינה בלילה, גמילה...

החזית של הילדים המתבגרים היא חזית שבה את לומדת תוך כדי התנעה להרפות, לשחרר, לקבל, להבליג, להכיל, לחייך ולהפנים גם כשממש לא בא לך בטוב מה שאת רואה לנגד עינייך, ולתת הרבה הרבה חום ואהבה. אם חשבתי שהקטנים צריכים חום ואהבה, בגיל ההתבגרות את מבינה שהם צריכים אפילו יותר, רק בווריאציות אחרות.

עוד חזית, משמעותית, שאני שמחה כל כך שהגענו אליה, היא עונת השידוכים. כאן צריך לבלוע את הרוק הרבה, לזקק בדיוקים, ולעבור ביחד את רכבת ההרים שהבת שלך עוברת תוך כדי. זה לחכות עד שהבת חוזרת מפגישות, ולהקשיב ללב שלה, הרבה יותר מאשר למילים שיוצאות מפיה, ולחבק ולחבק ולחבק.

עוד חזית היא כשהבן, ב"ה שהוא דתי, הולך עם כיפה וציצית שומר שבת ושאר המצוות, אבל הוא במעין מסע משלו, החליט להתגייס לקרבי, ואת לומדת מחדש עם כל ילד ומה שהוא עובר איך לישון סהרורית ולקום ליום חדש בביטחון שעוד יום עבר בשלום. וכמובן – שלא נשכח את הבעל. ההשקעה בזוגיות היא לא בדיעבד, אלא ערך בפני עצמו.

בכל החזיתות האלה אי אפשר להחזיק חזק, אבל אפשר להתפלל, לאחוז ביד, לתת מקום ללב הסוער, ולדעת שהשותף השלישי מלווה אותך יותר מתמיד, כי בלעדיו איך אפשר להמשיך לעוד יום נוסף?

כשאת מחליפה חיתול או יושבת לשיחה עם בת על שידוך, כשאת מחזיקה יד של אמא או נפרדת מבן בתחנת האוטובוס לבקו"ם, כל רגע כזה הוא מצווה חיה. וכשאת עושה אותו לא רק כי צריך, אלא עם עונג, עם נשימה שאומרת הנה אני כאן, אז האור האלוקי לא רק עובר דרכך, הוא גם מתיישב בלב.

עבודת ה' היא לא עוד משימה בלו"ז, אלא האופן שבו את חיה את מה שכבר קורה. את לא צריכה להוסיף עוד. את צריכה להסכים להיות נוכחת במה שיש. לשחרר את האשליה של שליטה, ולתת לקדוש ברוך הוא להוביל את ריקוד החיים גם כשהצעדים לא ברורים.

זו עבודת חיים, אין קיצורי דרך. אבל בתוך העומס, בתוך הרב שכבתיות הזו של אמצע החיים, יש גם עומק חדש. תקופה שבה את לומדת שהלב שלך רחב יותר ממה שחשבת, ושהאור יכול להיכנס גם דרך סדקים. אולי דווקא דרכם.