לחיצת היד של זיני: מי באמת מאיים על הדמוקרטיה?

אל תגידו שזה לא היה צפוי. הסערה התורנית, שפרצה השבוע לחיינו, הגיעה עם כל התפאורה המוכרת: זעזוע בשמאל, ציוצים רושפי אש ברשתות החברתיות, ואווירה של קץ הדמוקרטיה. במוקד התבהלה עמד – ולא בפעם הראשונה – ראש השב"כ דוד זיני.

לקראת טקס רשמי בשב"כ, הועברה הודעה לעובדות הארגון לפיה זיני אינו לוחץ ידיים לנשים מטעמים הלכתיים של שמירת נגיעה. זיני בסך הכל ביקש למנוע מראש אי נעימות ולחסוך מבוכה אפשרית. אלא שבישראל של 2026, מתברר שמתן כבוד לאמונה הדתית של האחר אינו דבר מובן מאליו, לכל הפחות בכל הנוגע ליהדות ולמסורת היהודית.

סכר התגובות נפרץ מיד עם פרסום הידיעה. גולשים ברשתות החברתיות החלו במתקפה קולקטיבית של הבעת זעזוע: "זוועה", "פונדמנטליזם דתי", "חרד"ליות" ו"הדרת נשים" - אלו רק חלק מהתגובות שהוקלדו אונליין. לא נפקד גם מקומה של ההסתה: "איראן זה כאן" ו"אייתוללה זיני". בין המגיבות הזועמות היו גם נשים המגדירות עצמן כפמיניסטיות לוחמניות; אלו שבאדיקות רבה ממלאות את פיהן מים מול עוולות של ממש הנעשות לנשים שאינן "נשות שלומן".

המערכת הפוליטית לא נותרה בשולי המגרש. יאיר לפיד מינה את עצמו לרב ופוסק בהתאם לפוזיציה, והשיא לזיני עצה הלכתית לשקול שוב את עמדתו, שכן "הדבר הכי חשוב זה לא להלבין פני אנשים, ונשים זה נכלל באנשים". מרגש. רק חבל שהוא התעלם מכך שההודעה של זיני נמסרה מראש דווקא כדי למנוע חשש להלבנת פנים. בני גנץ, באופן חריג למדי בעדר, הצליח להנפיק תגובה מתונה יחסית כשאמר שהוא "לא מת על זה, אבל זו זכותו". גם זה משהו.

אל לנו להתבלבל. הסערה הזו לא צמחה בחלל ריק. היא מתוזמנת, מתוזמרת ומונעת על ידי גורמים קיצוניים, שסימנו את זיני הרבה לפני שרגלו דרכה בלשכת ראש השב"כ. בשמאל, ובכלי התקשורת המזוהים עמו, מחפשים את זיני מהרגע ששמו עלה כמועמד להחליף את "יקיר השבט" רונן בר.

לטעמם של גורמים אלו, זיני "חוטא" בשלושה ממדים: הוא חובש כיפה (ואפילו אב ל-11 ילדים, לא עלינו); הוא אינו שייך למחנה ה"נכון", ועמדותיו המקצועיות מזוהות בבירור עם תפיסת הימין; והוא מונה על ידי בנימין נתניהו. עבור הברנז'ה הפרוגרסיבית, זהו שילוב קטלני, שמחייב חיפוש מתמיד של עילות להתססה ולניגוח. ברפלקס מותנה של תגובות דומות נתקלנו גם בשבוע שעבר, בעקבות הפרסום על עשרות לוחמים דתיים בגולני שעזבו אירוע הוקרה לחטיבה בירושלים בשל השמעת שירת נשים.

לאן נעלמו כל אבירי זכויות האזרח וחירויות הפרט? אלו שמדברים גבוהה-גבוהה על "חיה ותן לחיות", על פלורליזם ועל קבלת האחר? דווקא מהמחנה המכנה עצמו "ליברלי" היה מצופה לקבל בהבנה ובכבוד את רצונו של אדם לחיות על פי אמונתו. אלא שלמרבה הצער, לציפייה זו אין היתכנות של ממש בישראל של היום.

הסיפור כאן אינו זיני, וגם לא שירת נשים. זהו סיפורו של מחנה, שמאמין בכל לבו ש"גנבו לו את המדינה", ושכל חריגה מהנורמות שהוא מכתיב מהווה איום קיומי. בשם ערכים "ליברליים" כביכול, הוא מצדיק שלילה גסה של חירויות הפרט, ומוכיח פעם אחר פעם: פלורליזם, מבחינתו, הוא זכות בוטיקית ששמורה רק למי שנראה כמוהו, מדבר ומתנהג כמוהו, ובעיקר חושב ומאמין כמוהו.