התופעה שהפכה לחידה: מדוע האגם הוורוד איבד מצבעו?

ב-15 בינואר 1802 טיפס מגלה הארצות הבריטי, מתיו פלינדרס, אל הפסגה הגבוהה של אי נידח מול חופי מערב אוסטרליה. הוא היה בעיצומו של מסע שאפתני: מיפוי קו החוף של יבשת כמעט בלתי מוכרת לעולם האירופי. הרוחות היו חזקות, הים מתחתיו קצף, והאי – Middle Island – נראה כמו עוד כתם ירוק-אפור בארכיפלג פראי. אבל כשהגיע אל הפסגה והביט מטה, משהו עצר לו את הנשימה. בתוך מסגרת של חורש אקליפטוסים, חוף לבן וים טורקיז, נפרש מולו אגם ורוד. לא ורוד עדין, לא השתקפות שמש, אלא כתם בועת מסטיק ענקית, חד, כמעט לא אמיתי.

ביומן המסע שלו תיאר פלינדרס "אגם קטן בצבע ורוד", והתקשה להסביר לעצמו מה הוא רואה. הוא ירד אל החוף, נגע במים, לקח דגימות, וגילה שהצבע אינו אשליית אור: המים עצמם ורודים. מאוחר יותר נקרא האגם על שמו של ויליאם היליר, איש צוות שמת מדיזנטריה סמוך לאותו מסע. כך נולד השם "Lake Hillier" – אחד המקומות המוזרים והמהפנטים ביותר על פני כדור הארץ.

מאות שנים אחר כך, אגם היליר עדיין נראה כמו תמונת פוטושופ. מלמעלה הוא נראה כמלבן ורוד אחיד, בערך 600 מטר אורך על 250 מטר רוחב, תחום ברצועת חול לבנה ויער צפוף, ורק פס צר של דיונות וים מפריד בינו לבין האוקיינוס הדרומי הסוער. מי שנוחת על האי וממלא בקבוק שקוף מלא במים מגלה, שהמים שומרים על גוון ורדרד גם מחוץ לאגם. זו לא השתקפות, זהו צבע אמיתי.

במשך שנים ההסבר היה פשוט, לכאורה: אצה חד-תאית אוהבת־מלח בשם Dunaliella salina מייצרת בטא-קרוטן, הפיגמנט הכתום-אדום שנותן את הצבע לגזר ולפלמינגו, וכשהיא מתרבה במליחות קיצונית – המים נצבעים. אלא שב-2015, ובעקבות זאת במחקרי מטאגנום משנת 2022, נכנסו המדענים עמוק לתוך ה-DNA של האגם, וגילו תמונה עשירה בהרבה: אגם היליר הוא מעין קהילה צפופה של מיקרואורגניזמים קיצוניים – חיידקים, ארכאונים, אצות ונגיפים – שרבים מהם מייצרים פיגמנטים ורודים, אדומים וסלמוניים. הבולט בהם הוא החיידק Salinibacter ruber, אדום-דם, שמרכיב נתח גדול מהחיידקים באגם. לצדו מינים נוספים של Halobacterium, Haloferax ושותפיהם, כמעט כולם מצוידים במנגנוני צבע להגנה ולניצול אור.

מבחינה כימית, היליר הוא מעבדה טבעית קיצונית: מליחות שגבוהה עד פי עשרה ממי הים יוצרת תנאים שרק "פולי-אקסטרמופילים" יכולים לעמוד בהם. כדי לשרוד שם הם חייבים לייצר שכבות של פיגמנטים המגנים מפני קרינת שמש חזקה, חמצון והבדלי טמפרטורה. מה שנראה לעין האנושית כ"אגם ורוד" הוא בעצם תוצר לוואי של מרוץ הישרדות מיקרוסקופי – מיליארדי תאים זעירים שצובעים את עולמם כדי להמשיך לחיות.

מנקודת מבט של המתבונן, קשה שלא לחוש כאן משהו מנפלאות הבריאה: נוף שנראה כמעט מצויר – ורוד, לבן, ירוק, טורקיז – ושמאחוריו מנגנון מדויק, בו כל חלקיק חי מקבל "ערכת כלים" המתאימה בדיוק לתנאים הבלתי אפשריים של המקום. אגם שכולו נראה כמו שיגעון צבע הוא למעשה סימפוניה עדינה של ביוכימיה, פיזיקה וקרינה.

גם הסיפור האנושי סביב האגם טעון. היליר שוכן על אי מרוחק כ-130 קילומטר מאספרנס, ואין דרך קלה להגיע אליו ברגל. רוב התיירים רואים אותו מלמעלה, בטיסות יומיות קטנות שממריאות מאספרנס, מטפסות אל מעל קו החוף, ואז מטות כנף ברגע המתוכנן היטב שבו האגם נפתח במלואו מתחת לחלון. במשך שנים, תמונות האוויר מהאגם הפכו לאייקון של תיירות אוסטרלית – גלויות, קמפיינים, רשתות חברתיות. חלק גדול מהקסם היה דווקא בעובדה שהרגל כמעט לא דורכת שם.

בשנים האחרונות החלה דרמה חדשה: הצבע דוהה. ב-2022, אירוע גשמים חריג, רחוק מהחוף, הביא כמויות עצומות של מי גשם לים, ומשם – בהצפה ובזרימה – גם לאי הקטן. המים המתוקים דיללו את המליחות באגם, נוטריינטים מצמחייה רקובה חדרו פנימה, והמערכת העדינה הופרעה. מהאוויר, מה שהיה פעם כתם ורוד בוער, נראה היום יותר כאפור-סגלגל כבד. כתבת של רשות השידור האוסטרלית תיארה איך "אגם הסוכריות" הפך למעין שלולית כהה, ואת האכזבה של תיירים ששילמו הון כדי לראות ורוד, וקיבלו משהו אחר לגמרי. המדידות מראות שהמליחות ירדה, ובכך פגעה בתנאים שבהם חיידקי הצבע והאצות יכולים לפרוח.

מדענים מנסים להרגיע: בשונה מאגמים ורודים אחרים במערב אוסטרליה, שאיבדו את צבעם בעקבות עשרות שנים של כריית מלח, שינויי זרימת מים ושימוש אנושי אגרסיבי, במקרה של היליר מדובר ככל הנראה בשיבוש טבעי זמני. ככל שהשנים יעברו והמים יתאדו, המליחות צפויה לעלות שוב לרמות הקיצון, והקהילות המיקרוביאליות הצבעוניות אמורות לחזור לפרוח. ההערכות האופטימיות מדברות על תהליך של שנים עד עשורים, מעין "שנת שמיטה" ארוכה שבה האגם אוסף מחדש את כוחותיו.

אבל גם אם הסיכוי להתאוששות גבוה, יש צער אנושי מוחשי. מדריכי טיולים ומפעילי טיסות נאלצים להסביר שוב ושוב שהאגם המפורסם "לא ורוד כמו פעם"; תיירים שחולמים כבר שנים על תמונת ורוד-מסטיק מגלים מציאות שונה; תושבי אספרנס, שכלכלתם נשענת בין השאר על מיתוג "האגם הוורוד", חשים שהטבע לקח צעד אחורה. יש כאן שיעור כואב אך חשוב: גם פלאי הבריאה המרהיבים ביותר אינם תפאורה קפואה לרקע התמונות שלנו, אלא מערכות חיות, רגישות ונתונות לשינויים – חלקם טבעיים, חלקם מושפעים מרקע אקלימי רחב יותר.