הנשיא שהרופאים הרגו בטעות: סיפורו של ג'יימס גארפילד

האולם רתח, והאוויר היה כמו טעון חשמל. היה זה קיץ 1880, וועידת המפלגה הרפובליקנית נתקעה במבוי סתום: 35 סבבי הצבעה, שלושה מועמדים מרכזיים – ואף אחד מהם לא מצליח להבטיח רוב. ואז, מתוך הייאוש הפוליטי, עלה לדוכן אדם שלא תכנן להיות שם: חבר קונגרס מאוהיו בשם ג'יימס אברם גארפילד. הוא הגיע כדי לשאת נאום בעד מועמד אחר – אך כשירד מהבמה, ההיסטוריה כבר סימנה אותו.

כאילו נפתח סדק ברצפת האולם, ומתוכו בקע זרם אחד אדיר: "Garfield! Garfield!" בתוך דקות הפך האיש שבא לבקש תמיכה במישהו אחר – למועמד עצמו. גארפילד, המום, התחנן שלא ישתמשו בשמו, אך גל ההתלהבות גבר עליו; המפלגה הרימה אותו על כתפיה, ובעצם קבעה את גורלו. הוא נבחר, כמעט באקראי, להיות הנשיא ה-20 של ארצות הברית.

בניגוד למקובל לחשוב, גארפילד לא היה אדם פוליטי במובן הציני של התקופה. הוא היה איש רעיונות. חולם. אינטלקטואל. נשיא שראה את אמריקה כפרויקט חינוכי, מדעי ומוסרי. הוא רצה לפרק את שיטת ה-Spoils System – מנגנון השחיתות שבו תפקידי ממשל חולקו כפרסים פוליטיים – ולבנות שירות ציבורי מבוסס כישורים. הוא חלם על אמריקה יעילה יותר, נקייה יותר, הוגנת יותר. אבל הזמן לא עמד לצידו.

ב-2 ביולי 1881, בתחנת רכבת מאוכלסת בוושינגטון, פתח צ'רלס גיטו ביריות מול גארפילד, גיטו היה מגלומן פרנואידי ששכנע את עצמו כי מגיע לו תפקיד דיפלומטי על בסיס… כלום. הכדור שנורה אל גבו של גארפילד היה רק תחילת האסון, לא סופו.

מה שהרג את הנשיא לא היה הקליע – אלא הרפואה של זמנו.

בשבועות שלאחר הירי התייצבו מיטב רופאי וושינגטון לצד מיטתו, אך למרבה האימה, הם העמיקו את הפצע במקום לרפא אותו. סטריליזציה עדיין לא הייתה נורמה רפואית בארצות הברית. רופאים הכניסו אצבעות לא מחוטאות לגופו של הנשיא, חיטטו שוב ושוב בחזהו ובבטנו בניסיון לאתר את הקליע – והחדירו זיהום קטלני.

ואז הופיע אדם נוסף בזירה: אלכסנדר גרהם בל, ממציא הטלפון. בל היה בטוח שימצא דרך להציל את גארפילד. הוא בנה מכשיר אלקטרוני, מהפכני לזמנו, שנועד לאתר קליע מתכת בתוך גוף אדם בלי ניתוח. הוא הגיע לבית הלבן, ערך ניסיונות שוב ושוב, וכל פעם הודיע: "המכשיר לא קולט כלום".

רק אחרי מותו של גארפילד התברר שהמכשיר… כן עבד. מי ששיבשה את המדידות הייתה מיטת המתכת המפוארת שעליה שכב הנשיא.

וכך, במשך 79 ימים ארוכים, גארפילד גסס לאט. הוא רזה, התייסר, קיווה שהארץ תמשיך לנוע קדימה גם בלעדיו. הוא מת ב-19 בספטמבר 1881. לא מהרוצח – אלא מהשיטה הרפואית של זמנו.

אבל הסיפור לא נגמר במותו.

לפתע, אדם שאיש לא ציפה ממנו לדבר – סגנו, צ'סטר אלן ארתור – מצא את עצמו נשיא. ארתור נתפס כרפובליקני מושחת, איש של "מכונות פוליטיות". רבים חששו שהנשיאות שלו תהיה המשך שחיתות על גבי שחיתות.

אך אז קרה דבר שכמעט נראה כמו כתיבה ספרותית של ההיסטוריה: הוא התהפך.

ארתור, שהושפע עמוקות ממותו של גארפילד, הפך למנהיג רפורמטורי. הוא זה שקידם את חוק פנדלטון, שהניח את יסודות השירות הציבורי המקצועי בארצות הברית. הוא זה שנלחם במנגנונים שגידלו אותו. הוא זה שלמרבה האירוניה מילא את צוואתו הלא מפורשת של הנשיא שנרצח.

סיפורו של גארפילד הוא כמו תפנית חדה ברומן היסטורי: אדם שלא רצה בכוח, שקיבל אותו במקרה; אדם עם חזון מוסרי וחינוכי; נשיא שנורה – אך נפגע בעיקר בגלל מדע שלא היה בשל; ואחריו – יורש שהפך לדמות מוסרית הרבה מעבר למה שמישהו תיאר לעצמו.

אולי משום כך ההיסטוריה לא שוכחת את גארפילד. לא בגלל משך כהונתו – שהיה מן הקצרים בתולדות ארצות הברית – אלא בגלל השאלה שהוא מציב עד היום: מה היה קורה אילו? אילו חי עוד עשור? אילו הספיק ליישם את חזונו?

למרבה הצער, אין לנו תשובה. אבל יש לנו מורשת: החלום שלו – והעובדה שאדם אחר, בלתי צפוי לחלוטין, נושא אותו קדימה.