מקראקס ועד טהרן: כך שבר טראמפ את כללי המשחק

במשך שנים התרגלנו לדבר על “הסדר העולמי” כעל מושג מופשט – כזה ששמור לדיונים אקדמיים, לנאומים בטקסים רשמיים או לדו"חות מדיניות עבי כרס. אך בסוף השבוע האחרון הפך המושג הזה למציאות מוחשית: ברגע שגלגליו של מטוס חיל האוויר האמריקני נגעו במסלול בניו יורק, כשבתוכו יושב אזוק נשיא ונצואלה ניקולס מדורו, התברר שכללי המשחק השתנו. זו לא הייתה רק פעולת קומנדו נועזת וכירורגית של צבא ארה"ב; זו הייתה הצהרת כוונות ברורה של דונלד טראמפ – לעשות סדר ב"חצר האחורית" של אמריקה, ולסיים עידן ארוך של חסינות לדיקטטורים בחצי הכדור המערבי.

בפעולה דרמטית זו, הנשיא האמריקני לא בא לחנך את העולם לדמוקרטיה או להטיף מוסר ליברלי - הוא בא לנקות את מה שמאיים על ארצו. ונצואלה תחת מדורו (ולפני כן תחת קודמו בתפקיד, הוגו צ'אבס) לא הייתה רק דיקטטורה כושלת עם אינפלציה דמיונית ותורים ללחם; היא הפכה לנמל הבית של "ציר הרשע" האיראני בלב חצי הכדור המערבי. עבור איראן וחיזבאללה, קראקס היוותה בסיס קדמי, מקלט בטוח ומכונת כביסה ענקית לכספי טרור. הקוקאין שזרם ממנה לא היה רק בעיה בריאותית; הוא היה הדלק הכלכלי של הרקטות שנורו על ישראל, ושל תאי הטרור הרדומים שאיראן טיפחה בדרום אמריקה.

ונצואלה לא הייתה רק קורבן של ניהול סוציאליסטי כושל, היא הייתה שותפה פעילה בפשע בינלאומי מאורגן. הקשר האסטרטגי בין קראקס לטהרן, כפי שעולה מדיווחי מודיעין במערב, הוא סיפור של אינטרסים אפלים הדדיים שזרמו באין מפריע. החל בקו הטיסות הישירות בין שתי המדינות, שיצר מסדרון לוגיסטי להעברת טכנולוגיה צבאית והלבנת הון; עבור במתקנים "אזרחיים" שהקימה איראן בוונצואלה, והסתירו תשתיות צבאיות; וכלה בהפיכתה של ונצואלה לציר המרכזי, באמצעותו ניהל חיזבאללה את אימפריית הברחות הסמים שלו. פעילי הטרור השיעי - של איראן וחיזבאללה - אפילו זכו לדרכונים דיפלומטיים של ונצואלה, שאפשרו להם להסתובב בחופשיות ברחבי העולם ככל שחפצו.

וכצפוי, ברגע שהאזיקים נסגרו על ידיו של מדורו, המקהלה המוכרת של "ציר הרשע" החלה לזמר גינויים: איראן, חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי והחות'ים תקפו בחריפות את הפגיעה בריבונותה של ונצואלה והאשימו את ארה"ב ב"הפרה מסוכנת של הסדר הבינלאומי". קטאר, המדינה המפרצית שמשחק כפול וצבוע הוא שמה השני, מיהרה "להביע דאגה" ולהציע את שירותיה כמתווכת. המדינות הערביות המתונות, אלו שמרגישות את נשימתה הכבדה של איראן על עורפן, נותרו בינתיים על הגדר, מביטות בהשתאות בנשיא אמריקני שעושה את מה שהן רק מעזות לחלום עליו בסתר.

מבקריו של טראמפ יגידו שמדובר ב"שבירת הכלים". הם צודקים. הוא אכן שבר את הכלים, פשוט כי הכלים הישנים הם אלו שאפשרו למפלצת הנרקו-טרוריסטית לצמוח באין מפריע. הפעולה הטראמפיסטית הנחושה נועדה לשגר מסר ברור לסין ורוסיה, יריבותיה המרכזיות של ארה"ב, אך יש לה גם חשיבות אסטרטגית עבור ישראל. לא רק שהיא פוגעת ב"ריאות הכלכליות" של חיזבאללה בדרום אמריקה, אלא מבהירה למשטר האייתוללות באיראן - שנאבק בימים אלה על שרידותו מול גל המחאה - שעליו לחשב מסלול מחדש. טראמפ הבהיר: אין מקלט. אין חסינות למי שהופך את ארצו לבסיס טרור. אם אפשר לשלוף נשיא מכהן מארצו ולהעמיד אותו לדין פלילי בניו יורק בשל קשריו לסמים ולטרור, גם היושבים בלשכות בטהרן אינם חסינים.

הפלפולים המשפטיים, שדנים בשאלה האם הפעולה האמריקנית חוקית, לא יותירו חותם של ממש בדפי ההיסטוריה. מה שייזכר הוא הרגע בו המעצמה החזקה החליטה לגדוע את הסדר הישן - זה שאפשר לדיקטטורים להפוך מדינות ריבוניות לבסיסים של טרור, סמים והלבנת הון. זו בשורה לא רק לאזרחי ונצואלה, שרבים מהם יצאו לרחובות כדי לחגוג את נפילתו של מדורו; זו אזהרה ברורה לציר שמנסה ללא הרף לערער את היציבות העולמית.