תפקיד חייה: המסע של השחקנית אמה ביתן מדיאטת הכסאח ב'בית צבי' ועד למציאת האמת ביהדות

"הבטתי במנהל בית הספר למשחק ולא האמנתי. כבר הייתי אחרי דיאטת כסאח מטורפת, 30 קילו פחות בתוך שלושה חודשים, והוא פשוט הסתכל לי בעיניים ואמר: 'זה לא מספיק, את צריכה לרדת עוד'. באותו רגע הרגשתי שהעולם דורש ממני פשוט להיעלם". במילים הטעונות הללו חוזרת השחקנית אמה ביתן (48) למאבק המטלטל על הדימוי העצמי שלה; מאבק שהחל בחדרי החזרות של 'בית צבי', בית הספר לאמנויות הבימה, עבר דרך בדידות שורפת בשדרה החמישית של ניו יורק, והסתיים בסיפור היכרות בלתי צפוי והצעת נישואין על ספסל באומן. כיום, כשהיא דתייה ואם לשלושה המתגוררת בחריש, ביתן כבר לא מנסה להקטין את הנוכחות שלה. להיפך, היא כאן כדי להשמיע קול שאיש לא יוכל להשתיק.

כמי שגדלה כל חייה כחילונית בראשון לציון, ביתן לא חשבה שתצטרך להגיע עד ניו יורק ולעבור לא מעט אכזבות בדרך, כדי להתחזק ברוחניותה ולפגוש את בעלה. הקשר בינה לבין יהדות היה מקרי לחלוטין ("צמים בכיפור אך רואים סרטים ומשחקים ברחובות"), שלא לדבר על חסידות ברסלב, אליה הגיעה לגמרי 'במקרה'. אמנם היא פגשה בסטיקר של 'נ-נח-נחמ-נחמן מאומן' על הקלסר של הקצינה שלה בצבא, וכבר אז הסטיקר הזה עניין אותה. אך מלבד לשאול ולקבל תשובה סתמית מהקצינה, שגם היא כנראה לא ידעה יותר מדי, זה נגמר שם. 

כשסיימה את השירות הצבאי, 'נחתה' ביתן היישר ב'בית צבי'. שם, למרות שחלמה כל חייה להיות שחקנית, הבינה שזה ממש לא הולך להיות קל. "ידעתי שאני קצת מלאה, אבל אז התחילו לרדת עליי ולהגיד ששחקנים לא יכולים להתקבל לתיאטרון ולבמה כשהם שמנים", היא משחזרת. 

היא לא ראתה את עצמה כשמנה, אך הלחץ החברתי והחלום לעמוד על במה עשו את שלהם. "עשיתי דיאטת כסאח עם כדורים, ותוך שלושה חודשים ירדתי 30 קילו. זה היה מטורף. כל מי שלמד איתי בסמסטר הראשון לא זיהה אותי כשחזרתי לסמסטר השני".  אך זה לא הספיק. "הדרישה הייתה 'להיעלם', להתאים את עצמי לשטנץ בלתי אפשרי של רזון", היא אומרת, ונזכרת ברגע המכונן שבו שמעה אמת בלתי אפשרית. "יום אחד ניגש אליי אחד ממנהלי בית הספר, ובלי להתבייש אמר לי: 'אמנם ירדת יפה, אבל את צריכה לרדת עוד'. הוא הכניס אותי לסוג של 'לופ' עם עצמי, כי לא הבנתי מאיפה התעוזה להגיד לי כזה דבר".

המצבים הקשים ביותר שלה בחיים הובילו בהדרגה לתהליך פנימי עמוק, בו למדה לעצור ולהקשיב לעצמה באמת, ללא פשרות. למרות החלום להצליח כשחקנית מן המניין, הקול של אותו מנהל ליווה אותה ולא נתן מנוח. כי זו לא הייתה רק הדרישה להרזות, זה היה הרבה יותר מכך. הדרישה ממנה הייתה להיות פחות דומיננטית, אפילו בקולה.

ואז הגיעה בימאית שהצליחה לסדר לה את הקול הזה. "היא אמרה לי: 'מי שלא יאהב אותך, לא יעבוד איתך - לא משנה אם את רזה או שמנה'. את מאוד דומיננטית על הבמה, את תפקיד מרכזי כמו ליידי מקבת. את לעולם לא תוכלי לשחק תפקיד משני, ואל תשני את זה. מישהו העיר לך על הקול הדומיננטי שלך? אני דווקא רוצה את הקול הזה'. ואז ירד לי האסימון".

הצלחת אז לקבל את עצמך?

"עדיין לא ממש. יכולתי לקבל את עצמי, אבל לא לאהוב את עצמי, זה שני דברים שונים. אני יכולה לקבל את זה שאני ג'ינג'ית, אבל לא לאהוב את זה. בשלב מסוים אמרתי 'זה מה יש', כי לא היה לי כוח להתמודד".

 

"פתאום קראו לי לאודישן לפרסומת, והתקבלתי"

מי שפוגש את אמה פוגש שילוב של רגישות, עומק והומור חד שלא מותיר מקום לספק - זו אישה שעברה הרבה, והדבר הראשון שהיא מביאה איתה הוא אמת, שנאמרת בלי התייפייפות ובלי רצון להרשים.

אמת שאולי נולדה אי שם בין הדחיות הרבות באודישנים שעברה אחרי שסיימה את 'בית צבי', במאבקים האינסופיים בהתמודדות עם המשקל, וגם בחיפוש אחרי החצי השני שלה ("לא הבנתי איך כולם סביבי מתחתנים, ורק אני לא. זה היה לי מאוד קשה"), שהביאו אותה עד ל'תפוח הגדול', לניו יורק. 

זה היה אחרי 'בית צבי'. למרות שניסתה להתקבל לאודישנים שונים, זה לא צלח והיא מצאה את עצמה בתפנית מקצועית חדה - כסלקטורית בנתב"ג. בפרק הזמן הזה היא הוזמנה פתאום לאודישן לפרסומת, והתקבלה. "הפרסומת הופיעה בכל הפלטפורמות הנחשבות אז, וכולם ראו את זה. זה עשה 'הד' גדול, פתאום היה שטף של הודעות, והוזמנתי לאודישנים נוספים - אך דווקא אז, החלטתי לנסוע לניו יורק".

בזמנו, כל מי שעבד כסלקטור בנתב"ג יכול היה להציע את עצמו כעובד ביטחון באל על, ולבקש תחנה כלשהי בעולם שבה הוא רוצה לעבוד. ביתן ביקשה לעבוד בניו יורק, ושם למעשה התחיל הקשר שלה עם הבורא לקרום עור וגידים. "שם היה הניצוץ הראשון שבו התחלתי לדבר עם הקב"ה", היא מספרת. "רציתי כל כך להתקבל לעבוד בניו יורק, שהתחלתי להתפלל. ידעתי שיש השם בעולם, אבל לא קראתי לזה כך".

התפילות התקבלו, והיא מצאה את עצמה בדרך לעבודה בשדה התעופה ניוארק בניו ג'רזי - אך דווקא שם החלו ניסיונות מסוג אחר. "רציתי להגיע לניו יורק אז הקב"ה נתן לי, אבל כמו שהוא חושב שאני צריכה לקבל. מה שאני ראיתי בדמיוני היה אחר לגמרי".

מה חשבת שיקרה?

"קודם כל, חשבתי שאתקבל לבית ספר למשחק, אבל לא הבנתי בכלל כמה התחרות היא גדולה, אפילו הרבה יותר מבארץ. מלבד זאת, היו סביבי אמנם הרבה אנשים, אבל הרגשתי שם בדידות מזעזעת. אז גם הבנתי את ההבדל הגדול בין להיות לבד ללהיות בודד".

הבדידות הזו נגוזה בחלקה כאשר מצאה את עצמה יום אחד הולכת לאיבוד בשדרה החמישית בניו יורק, ומובלת היישר אל חנות עם מזוזה. "שמעתי שם עברית, וזה החייה אותי. הבנתי שזה מה שחסר לי , וביקשתי ממי שהיה שם לדאוג לי למקום יהודי ללכת אליו".

כך הגיעה ל"אש התורה" במנהטן, לבחור בשם סטיב. "הוא סיפר לי על מפגשי רווקים-רווקות, שכללו שיעור תורה וארוחת ערב ב-5 דולר. זה מאוד קסם לי, והחלטתי שאני הולכת".

המפגשים נערכו בימי שני בשעה שמונה בערב, בקומה העליונה של בית הכנסת. "הלכתי לשם כמו רווקה יהודייה טובה, עם המחשבה שנורא בא לי לתפוס בעל עשיר. אבל אז, כשהגעתי לקומה השנייה בבית הכנסת - פרצתי בבכי. הכל שידר לי תחושת שייכות מאוד גדולה, כאילו הגעתי הביתה. כל מי שהגיע לשיעור היה יהודי, רובם אנשים שעובדים בוול סטריט, רופאים, עורכי דין. אנשים מאוד מצליחים".

 

"ביקשתי מהרב של נתב"ג אישור לשמור שבת"

סטיב נתן שיעור, שלאחריו, דרך השאלות ששאלה, הוא הבין שיהיה הכי נכון לחבר אותה לאירוח בשבתות אצל משפחות חרדיות. "כשהוא הציע את זה, מיד אמרתי לו שאני חילונית", היא צוחקת. "אני זוכרת שיום אחד טלפנתי לסטיב ואמרתי לו שלא נעים לי, אבל אני מגיעה למשפחות בשבת ברכבת או באוטובוס. התייעצתי איתו מה לעשות, אבל הוא אמר: 'פשוט תבואי, כי אף אחד לא שואל אותך על זה'. חשוב להם לקרב אותך, ולא להרחיק".

יום אחד ביקרה בבית כנסת, שבו שמעה את ניגון 'לכה דודי' של קרליבך - ונמסה. "הרגשתי שהנשמה היהודית שבי נפתחה, והשתוקקתי לקבל עוד. לאט לאט כמובן גם התחלתי לשנות את קוד הלבוש שלי, וקניתי יותר חצאיות וחולצות צנועות, כדי להתאים למשפחות שאני מתארחת אצלן".

ואז הגיע ליל הסדר, ולאמה אין איפה להיות. היא מקבלת הזמנה להתארח בביתו של רב קהילה בשם הנרי (חנוך) האריס, ולראשונה בחייה היא חווה ליל סדר הלכתי. "היה ליל הסדר מאוד מיוחד. עשו מופע שלם לילדים הקטנטנים, 'והגדת לבנך', הכל בנחת ובכיף. היו מלא ישראלים, וכל אחד סיפר איזה משהו מחזק. שם, כשראיתי את המשפחתיות, הבנתי שאני במיצרים וחייבת לחזור לארץ כדי להקים משפחה. זו הייתה תחושת אכזבה ענקית".

למה?

"כי לא צלחתי את החלום האמריקאי, שקרא לי ללמוד משחק ולהתחתן עם יהודי עשיר. יצאתי להמון דייטים שם, וחזרתי לארץ עם תחושת החמצה".

בארץ היא נרשמה ללימודי ימימה, המשיכה מצד אחד להתחזק ברוחניותה, אך מצד שני המשיכה לעבוד בנתב"ג. 

איך זה בעצם מסתדר? הרי עובדים שם גם בשבת?

"אז זהו, שפה היו לי ניסים מעל לטבע אחרי שביקשתי מהרב של נתב"ג אישור לשמור שבת. אמרתי לו שאני מתחזקת ורוצה לשמור על השבת יותר חזק, ושאני לא כותבת. הוא לא כל כך האמין לי, כנראה שזו לא הפעם הראשונה שהוא שומע דברים כאלה. בדיוק התחלתי קורס ראש צוות, וכולם צחקו. אמרו לי: 'איך תרוצי עם חצאית אם יהיה פינוי קהל?'. אבל התעקשתי, וכשקיבלתי את האישורים, הפכתי לראש הצוות הראשונה בחצאית, שכמובן שומרת שבת".

 

"התיישבנו על ספסל. הוא הוציא קמע מכסף ושאל: 'את רוצה להיות אשתי?'"

זמן קצר לאחר מכן, חברה מלימודי ימימה הציעה לה את בן ציון - חסיד ברסלב, ומי שלימים יהפוך לבעלה. "כשסיפרו לו עליי, הוא סירב לקבל תמונה, למרות שהיה חשוב לי שידע שאני בחורה מלאה. הוא אמר שהוא מאמין בחיבור של נשמות והסכים להיפגש. כשנפגשנו הבנתי שהוא היה כל מה שרציתי והתפללתי עליו, ובול הטעם שלי. הרגשתי נעים בפגישה איתו, ורציתי מאוד להמשיך. ואז הוא אמר: 'אני נוסע לרבנו, אבל רוצה להיפגש איתך שוב'. 

ביתן פירשה את מילותיו הפוך. "בלב שלי אמרתי: גברים כאלה לא יוצאים עם בחורות כמוני, אין סיכוי שהוא רוצה. הוא בטח יחזור מאומן ויגיד לי ביי'".

אלא שבן ציון ממש לא הרגיש ככה. "הוא לא שיחק איתי משחקים. היינו בקשר חודשיים גם כשהוא היה באומן, וכמובן ששמרנו נגיעה. באומן הוא סיפר לחבר שאני צוחקת מהבדיחות שלו, והחבר אמר לו: 'לך תקנה לה כיסוי ראש'. הוא נתן לי את כיסוי הראש כשהציע לי נישואין, זה היה גם באומן - נסענו ביחד. התיישבנו על ספסל, ואז הוא הוציא קמע מכסף טהור ואמר לי: 'את רוצה להיות אשתי?'. התחלתי לבכות".

לאומן הם נסעו כחלק מקבוצה, וכשסיפרו שהם מתחתנים הם הפכו ל'סלב' שלה. כשחזרו לארץ בישרו להורים, והייתה שמחה מאוד גדולה. "בחסדי שמיים, נישאנו שלושה  חודשים אחרי ההצעה, בראש חודש אלול".

כיום ממשיכה ביתן לנצל את כישוריה האמנותיים כשחקנית מן המניין בתיאטרון הפלייבק בלת"מ ובתיאטרון הנשים של הבמאית רונית מנשה. כשהיא עולה על הבמה, היא כבר לא צריכה להשיל מעצמה קילוגרמים כדי להרגיש ראויה. "ההצלחה בשבילי היא כבר לא מחיאות הכפיים של הקהל, אלא היכולת להסתכל במראה, לקבל ולאהוב את מה שאני רואה, ולדעת שהקול שלי הוא בדיוק מה שהבורא רוצה שאשמיע", היא מסכמת. 

נדמה שאמה ביתן סוף סוף מצאה את התפקיד של חייה: היא עצמה, בלי שום פילטרים.