תרבות יהודית
כדי לחיות חיים טובים, זה הדבר שאאלץ לוותר עליו – השכל הישר שלי
"זה ההסבר האמיתי שלך לנהרה השפוכה על פניך? אתה רציני?! כיצד יתכן שאדם נפרד מדבר שיקר לו כל כך, ויהיה צוהל ושמח עם זה?". סיפורו של משה זיאת, פרק 26 - רגע של הרפיה
- משה זיאת
- פורסם י"א טבת התשפ"ו
שעת בין הערביים. השמש נוטה מערבה, קרניה מכות בעוצמה על רחבת הכותל המערבי שהומה אדם, פסיפס מרהיב של עמך בית ישראל על גווניו הרבים.
זה שער השמים, המקום שממנו לא זזה שכינה. תחושת קרבה מורגשת היטב בלבו של כל יהודי כשהוא עומד צמוד אל האבנים הקדושות. לכאן יבוא כל אחד שהמשא כבד עליו, יפרוק את צרור מועקותיו ויניחם לפני אבינו שבשמים, וכך יתמלא בתחושת הקלה.
תחילתו של חודש אלול. קדושת המקום יחד עם קדושת הזמן ממלאות את החלל בחשמל של קדושה. הלבבות נפתחים כאולם רחב ממדים. הרצונות הטהורים, שהיו חבויים להם במשך שנה שלמה, מוצאים שעת כושר לפרוץ לאוויר העולם ולשטוף את כל קומת האדם.
במרכז המראה הקסום הזה יושב לו בחור צעיר על כיסא גלגלים, ראשו רכון על האבנים הקדושות, לבו מתרפק לפני שומע תפילה, ופורק עוד חבילה ועוד צרור מעיק, במשך דקות ארוכות.
ואז, לפתע, מתנער לרגע מרשימת ההרפתקאות המעודכנת שלו, לוקח נשימה עמוקה ופותח בתפילה חרישית, כזו שלא נאמרה על ידו מעולם, קצרה במילותיה אך עמוקה ורחבה מני ים - "אבא טוב! אינני יודע מהי הישועה שלי, ומה טוב עבורי, אין לי שום מושג... באמת לא יודע כלום! רק מבקש – שתושיע אותי כמו שרק אתה מבין, כמו שרק אתה יודע, וכמו שרק אתה יכול!".
* * *
במשך כל ימות השנה, מקום של חיבה עמוקה שמור אצלי למקומות התפילה הקדושים. שם אני מוצא מקום להשתחרר ולהתרפק, שואב כחות עילאיים להמשך המסע. בסיומה של כל תפילה תשטוף אותי רוח של טהרה, כאילו עליתי זה עתה ממעיין מים חיים.
לקראת פרוס השנה החדשה, בימים הנחמדים האלו, יהיו התפילות הרותחות האלו במקומות הקדושים אטרקציה רוחנית של ממש, שם אזכה לשפוך לבי כמים – נוכח פני ה', לאגור עוד ועוד תפילות שיהיו עבורי פרקליטים הגונים ליום הדין.
לאחר תקופה ארוכה שבה קשיי ההתניידות צמצמו את טווח התנועה שלי, ובין היתר הרחיקו אותי ממקומות התפילה שאליהם אני מחובר בקשר עמוק, הנה אני שב הביתה, עם פתרון התניידות חדש(!). אמנם, אני מרשה לעצמי להשתמש בו בינתיים רק באופן חריג, אך שבתי לימים הטובים, ול"אלול" המוכר והאהוב שלי.
ישראל הוא חבר טוב, ידיד נפש, ובין היתר החברותא המיתולוגית שלי לנסיעות האלו. פעמים רבות זכינו לפקוד יחד את מקומות התפילה הקדושים האלו, מקבר רחל, דרך הכותל המערבי, עד למערת המכפלה. כשהנסיעות הארוכות מנוצלות לשיחות נפש משותפות, פתוחות ומעמיקות.
הפעם, ישראל, שקיבל תפקיד של "מלווה", עמד וצפה בי מרחוק, ממתין לסיום התפילה, כדי לסייע לי בדרך חזור. משסיימתי, סימנתי לו על חזרה לכיוון הרכב, ואז, לרגע, מבטינו נפגשו זה בזה. ישראל שם לב כי פני אינם כתמול שלשום, נהרה זוהרת הייתה שפוכה עליהם.
"משה אהרן", פנה אלי ישראל, כשהוא מתקשה להתגבר על סקרנותו, "סליחה על הפלישה, מדוע פניך טובים היום? האם התבשרת על ישועה כלשהי במהלך תפילתך, שמא נחתה על ראשך מהשמים פתקה, ובה נבואה מפורשת באשר לעתידך? או אולי בת קול יצאה אליך מבין אבני הכותל, ולחשה באזנך דבר מה?".
עבורי הייתה זאת שאלה רחבה ומעמיקה יותר – כיצד יתכן כי דווקא במעמד כזה, כשאני מצוי בתחילתה של תקופת הסתגלות לשימוש בכיסא הגלגלים, ימים ראשונים בעולמו של נכה, פני כה מוארות, שלווה חריגה נסוכה על פני, כאילו חזרתי לימי נעורי?
סימנתי לישראל שימתין כמה רגעים עד שנסיים להתקפל, הנסיעה תחל לזרום, ואז נוכל, ביישוב הדעת, לפצח את התעלומה יחד, בשיח פתוח ומעמיק, כמו תמיד.
הרכב פנה אל היציאה לכביש 1, מתמזג בתנועה הזורמת. ואני פתחתי במונולוג אישי מעמיק.
"ישראל היקר, אומר לך את האמת, זאת הפעם הראשונה, שהרשיתי לעצמי להשתחרר לרגעים מהרצונות שלי, ולטעום טעם אמיתי של הרפיה. ודווקא לא התאכזבתי, תחושת השחרור והשלווה שעטפו אותי בעקבות זאת הם הרבה מעבר למה שדמיינתי".
"הרפיה ממה?!", נזעק ישראל בבהלה.
"הרפיה מהרצונות האישיים שלי", עניתי לי בקור רוח.
"זה ההסבר האמיתי שלך לנהרה השפוכה על פניך? אתה רציני?! כיצד יתכן שאדם נפרד מדבר שיקר לו כל כך, ויהיה צוהל ושמח עם זה???", שאל ישראל מתוך אכזבה.
"האמת, אתה צודק. הרצון האישי שלנו, זה שמבטא באופן הכי קיומי את התפיסה והדעת שאיתם נבראנו, הוא הדבר הכי יקר לנו בחיים! מה גם שהרצון האישי שלנו הוא גם התקווה החזקה ביותר שלנו, שמבטיחה לנו נוכחות בכל מצב בעולם. גם כשאדם, ל"ע, שוכב על ערש דווי, תמצית הדם האחרונה שעוד נותרת לו היא הדעת והשכל שלו, שבאים לידי ביטוי בעובדה שיש לו עדיין הזכות הבסיסית – לרצות. כך הוא חש כי הוא עדיין מנהל משהו, אם לא את המציאות, אז לפחות את העולם המדומה שלו...
"ואם כך, כיצד יתכן שדווקא פרידה מאוצר יקר כל כך, תעניק לנו חוויה נעימה כל כך?", הצטרפתי לתמיהה.
"אבל אתה יודע, ישראל, דווקא העובדה שזה נכס שיקר לנו כל כך, וקשה לנו מאד להשתחרר ממנו, לעיתים זה עומד לנו בעכרינו. כי הרי לא תמיד זה בא בקו אחיד עם התוכניות של הקב"ה, וכשהדעת שלנו מתנגשת עם המציאות שהיא רצון ה', זה הופך להיות סבל של ממש. כי להרפות קשה לנו, ואז, מחוסר ברירה, נמצא את עצמנו, בעל כרחנו, נקלעים למלחמת כוחות קשה ומורכבת, בלתי נגמרת...
"כאן תפקידה של ההרפיה. אם נשכיל לבחור בה, גם אם זאת תהיה בחירה של ברירת מחדל, היא תהיה עבורנו הצלה של ממש.
"אולי אתה חושד בי לרגע, כי עברתי לאחרונה קורס של אימון אישי, ואני כעת מנסה עליך לראשונה 'קואוצ'ינג'" מוצלח?
"אומר לך את האמת, אמנם זה נשמע ניתוח הגיוני, אבל לא הייתי מתיימר לסיים כאן, ולחשוב שזה ניתן לביצוע כמו שזה. כי עדיין, איך אתה רוצה שהיה מוכן להרפות, כשאני חש שאני משליך את הדבר הכי יקר לי לאיבוד, מפזר אותו לארבע רוחות העולם?! זה חוסר אחריות של ממש! לא הייתי מציע לחבר טוב כמוך צעד מסוכן שכזה.
"אבל כיהודי מאמין, אני מוכרח להציג את התמונה המלאה – כשיהודי מרפה מהדעת שלו, הוא לא משליך אותה לאיבוד, הוא מפקיד אותה בידיים הכי נאמנות בעולם, במקום הכי בטוח שיכול להיות – בידיו יתברך.
"ישראל היקר, אתה בטח מאוכזב ממני, סבור כי הפכתי למלאך, ועברתי לדבר על מושגים המנותקים מבן אנוש. אומר לך בכנות, כרגע, אני לא באמת אוחז שם. רק אוכל לומר לך כי ברור לי שהמסירה הנועזת הזאת, לידיים הטובות של הקב"ה, מולידה אצל האדם תחושת אמון כלפי בוראו, בעוצמה בלתי ניתנת לתיאור. הנתינה מולידה אהבה!
"אין לך הבעת אמון עמוקה יותר מאדם שעומד לפני בורא העולם, ומפקיד בידיו את הדבר הכי יקר לו בעולם. האמון שנוצר מזה הוא מעבר לכל דמיון. כי אם אני מפקיד בידיו את הרצון שלי – שנגזר מהתפיסה האישית, שהיא חלק בלתי נפרד ממני, זאת אומרת שאני בטוח בו במאת האחוזים, שהרצון שלי והרצון שלו יתברך מכוונים יחד, בתיאום מלא, לתכלית אחת – שיהיה לי טוב.
"ואף אם בעיני נראה שיש כאן אינטרסים שונים, ואולי ח"ו נדמה כי הוא יתברך לא מכוון לטוב שאני רוצה, אני מאמין כי זה רק במסגרת גבולות השכל הצרים שלי, אלו שלא מאפשרים לי לראות רחב יותר.
"ובחזרה לתעלומה לשמה התכנסנו, הפעם לשם שינוי, אחשוף בפניך סודות מבפנים – היום זאת הפעם הראשונה שזכיתי לעמוד מול בורא עולם בשוויון נפש, ולומר לו – 'אבא, תושיע אותי כפי שאתה מבין', ללא דד-ליין וללא אולטימטום.
"טעמתי, והיה מתוק...", חתמתי בהתרגשות.
ישראל האזין בשקיקה, שותה בצמא כל מילה, ולבסוף הפטיר: "אתה עוד תגיע עם זה רחוק, ימים יגידו...".
הרפו ודעו, כי אנכי אלקים.
* * *
אני שב הביתה ברוח טובה, וטעם מתוק וממכר בפי. מתיישב במקום הקבוע שלי, עבודה רבה עוד מחכה לי.
תחילתו של חודש אלול, נותרו לי כמה שבועות לטיפול יסודי – "בדק בית" פנימי בתוככי הנפש, הזדמנות של פעם בשנה.
אמנם במהלך השנה, כשאני מצוי בכל רגע בעיצומו של מאבק על התפקיד האישי שלי, לא אוכל לאפשר לעצמי לעצור לרגע בצד, לפתוח סוגיות רגישות באופן יסודי. עלי להיות מרוכז כל כולי במשימות ההווה שהקב"ה מייעד לי ברגע זה.
אך בימים אלו של אחרית שנה, לקראת שנה חדשה, חתיכה חדשה של חיים, הכל חוזר לנקודת האפס ומתחיל מחדש. זה הזמן לעצור לרגע, לדון היכן אני עומד – ולאן אני הולך.
ומתחת לפני השטח, מסתתרת שאלה נוקבת – האם אני לא מתעקש בכוח להיאחז בדרך ישנה, כשעולמות חדשים מזדמנים לפתחי? האם אני לא מתעקש להישאר מאחור, כשיש לי אפשרות להתקדם?
אמנם הזמן אינו דוחק, אך המלאכה מרובה. וכך אני מוצא את עצמי ניגש ל"מצוות היום", וברגעים אלו ש"הזמן גרמא", הלב נפתח, מאפשר לעמוד גם מול שאלות חדות ונוקבות, ובמקביל לשמור על אווירה טובה של פיוס וקירבה.
בטרם אפתח, מיד צפה ועולה במחשבתי תבנית של שנה שלימה, תשפ"ב – רבת תהפוכות ורצופת התמודדות. רגלי נחלשו, הליכתי כמעט הושבתה, ואף נכפתה עלי שהות ממושכת ב"מאסר בית". ועוד ועוד רגעים רבים של צער, ייסורים ושיברון לב.
ואז אני לוחש לעצמי בחמלה – ובסיפוק: זכיתי, במהלך השנה החולפת, לרגעים רבים של קבלת ייסורים באהבה.
נקודת הפתיחה הזאת אולי מאתגרת את חשבון הנפש שלי בנימה אופטימית שעולה בי, כי הייסורים הקשים שעברתי לבטח כיפרו על העוונות שלי, ואולי אף על הדור כולו... אך אינני עסוק כרגע בכפרה ובמירוק העוונות. זוהי עבודה אופיינית ליום הכיפורים שמתקרב. הנושא כרגע הוא – הדרך שלי, לאן?
ואז, לפתע, בוקע מתוכי קול חדש ונועז, מעמיד אותי מול שאלה נוקבת – "משה אהרן הצדיק, הן אמת כי זכית השנה ללא ספק לתואר 'מקבל ייסורים באהבה', ובצדק. רגעים רבים שבהם עמדת בגבורה והתעקשת להיכנע ולהתבטל, באופן מעורר השתאות. ואם נצרף את זה לכל מה שעברת בשנים האחרונות, נוכל לומר בצניעות כי אתה אדם צדיק.
"אבל האם לשם כך באת לעולם, כדי להיות קדוש מעונה?!
"הרי הקב"ה הוא 'מלך חפץ בחיים'. חשבת פעם, אולי הוא דווקא חפץ שתחיה טוב, ותפסיק לסבול ולהתענות? אולי הוא רוצה שהחיים יהיו מתוקים וערבים עליך, שתעבוד אותו מתוך שלווה אמיתית ללא ייסורים – באהבה?".
רגע נוקב ומטלטל.
אך הקול הישן בשלו, מנסה להתווכח – "יודע מה, אני מוכן לחיות ללא ייסורים, אולם כל זאת בתנאי שהנתונים שלי יתאימו להגדרה הזאת. אם, כפי שאתה טוען, הקב"ה באמת רוצה שאני יפסיק להתייסר, אז בבקשה שיחליף את הנתונים שלי, ואז אוכל להניח את הנשק, להפסיק להילחם ולהתחיל לחיות כמו בן אדם".
"לא!", מזדעק הקול החדש, "הקב"ה חפץ בנתונים האלו, נקודה. כך גזרה חוכמתו. אך יחד עם זה הוא גם חפץ שתחיה טוב – בתוך מסגרת הנתונים הזאת. הוא רצה להשפיע עליך חוויית חיים אמיתית, כזאת שאינה מוגבלת לנתונים מסוימים".
"איך עושים דבר כזה?! הרי השכל הישר אומר שחיים של חולי ומוגבלות הם מוצר פגום! לא משהו שניתן לשימוש, וודאי לא משהו שעונה להגדרה של 'חיים טובים'", מזדעק הקול הישן.
ואז, בשיאו של קרב פנימי מותח בין שני הקולות שבתוכי, מתפרץ הקול החדש ומניח "פצצה" על השולחן - נגעת בדיוק בנקודה! על זה בדיוק תאלץ לוותר, על השכל הישר שלך. כדי להפסיק להתייסר יהיה עליך לוותר על הדעת שלך, ולמסור אותה למי שנתנה לך. אם כך תעשה, אני מבטיח לך חיים טובים ונעימים.
* * *
הדיאלוג המרתק הגיע לסיומו, ואני ניסיתי לעכל את הרגעים האחרונים. לרגע נזכרתי בחוויה טרייה מהחודש האחרון. פני החווירו מעט, ומבוכה קשה הכתה בי.
גם אז ישבתי כאן, על אותו כיסא. ראשי היה תפוס בין שתי ידי, והתלבטות קשה ומפרכת תפסה אותי שעות ארוכות – כן כיסא גלגלים או לא כיסא גלגלים. הספק היה מורכב. כל צד היה בו מן הצדק, באופן שהפך את ההכרעה לצעד מפחיד.
ברגע הזה, לאחר דיאלוג כה שקוף, קבלתי באחת מודעות מעמיקה ומטלטלת, שהביאה לי פרשנות אמיתית ומקורית לספק המורכב שאיתו התמודדתי.
אם עד עתה הייתי סבור בתמימות כי התחבטתי בין מלחמה לכניעה, כשכל צד מצויד בטיעונים הגיוניים משלו – פתאום אני מגלה כי במודע או שלא, הייתה זאת הסוואה מוצלחת של מאבק הישרדות על הזהות שלי.
אמנם לאורך המסע שלי עשיתי כברת דרך משמעותית. אורח החיים שלי התאים את עצמו ל"רפורמות נועזות" שביצעתי, ואף בעולם הרוחני שלי אפשרתי לעצמי גישה לעולמות חדשים של הכנעה.
אך לצד זה, עדיין נותרה בידי תקווה אחרונה. העובדה כי אני עדיין לא על כיסא גלגלים, נותרתי אדם בריא "בדימוס". אינני חבר במועדון של נכים ומסכנים, אלא עדיין "שחקן פעיל" בעולמם של הבריאים והמוצלחים. זאת נחמתי בעניי.
כשאני אוחז היטב ב"שריר" האחרון הזה, חשתי בטוח יותר לקבל ייסורים באהבה, לסבול כל צער ומכאוב, ואף לבצע פעולות מובהקות של הכנעה והתבטלות. כי כל עוד הזהות המקורית שלי נותרה בעינה, ואני אדם בריא – אני קיים!
כאן הקב"ה פונה אלי בהצעה של ממש – לחיות או לסבול.
האם אני מוכן להרפות גם את השריר האחרון שאותו טיפחתי וגידלתי? האם אהיה מוכן לוותר אף על התקווה המדומה עליה שמרתי כבבת עיני?
ובתרגום מפורש יותר – האם אני מקבל את הזהות החדשה שאותה בחר עבורי אב הרחמים, זהות של אדם מוגבל?
לאור הבהירות הזאת, תבינו היטב מדוע כיסא הגלגלים הוא "הסדין האדום" שלי. משום שזהו תג הזיהוי שמסמל יותר מכל זהות של אדם נכה, ומנציח אותה באופן רשמי וממוסד.
לאחר הדיאלוג הארוך הזה, אני מבין שכדי לעשות צעד נועז שכזה ולהתחיל לחיות, אצטרך להיפרד מהדעת היצוקה שלי בסוגייה הזאת. כי מהלך כזה סותר במהותו את הדעת שלי. בתפיסה המקורית שלי – אדם מוגבל הוא "מוצר פגום".
ואני רושם לעצמי מסקנת ביניים.
אם אכן אני עומד בפני צומת כה גורלי, זו ודאי לא החלטה של רגע. אצטרך לעבוד שעות נוספות כדי להגיע להחלטה כזאת.
עד דלא ידע.
