אוכלים הרבה בקידוש אבל דורשים גם קינוח? זו הסיבה

רבים מכירים את הרגע שאחרי סעודת שבת: אתם מלכים, לא יכולים להכניס אפילו עוד ביס אחד לפה, אבל אז מגיע הקינוח לשולחן ומשנה את התמונה. לפתע נדמה שיש מקום קטן למשהו מתוק. התופעה הזו נפוצה עד כדי כך שביפנית יש לה שם מיוחד - בטוסברה, שפירושו "קיבה נפרדת".

פרופ' מישל ספיר, מומחה לאנטומיה מאוניברסיטת בריסטול, הסביר באתר The Conversation כי לא מדובר בקיבה נוספת של ממש, אלא בשילוב של תהליכים פיזיולוגיים ומנטליים. לדבריו, הקיבה אינה שק קשיח, אלא איבר גמיש במיוחד. "רבים מדמיינים את הקיבה כשק בגודל קבוע שמתמלא עד אפס מקום. בפועל, הקיבה הרבה יותר גמישה. בזמן האכילה היא עוברת תהליך שנקרא הסתגלות קיבתית - השרירים נרפים, והקיבה מתרחבת בלי לייצר לחץ משמעותי".

לדברי ספיר, "מה שחשוב במיוחד: מאכלים רכים ומתוקים, כמו מוס או גלידה, דורשים מעט מאוד עיכול מכני. גם אם המנה העיקרית הכבידה, הקיבה יכולה 'להירגע' עוד קצת ולפנות מקום לקינוח קליל".

עם זאת, לא הקיבה לבדה אחראית לתחושת המקום הנוסף. פרופ' ספיר מציין, כי מקור מרכזי לחשק הוא המוח. מעבר לרעב גופני קיים גם רעב רגשי - הרצון לאכול מתוך הנאה ונחמה. מזונות מתוקים מפעילים את מערכת התגמול במוח, המבוססת על דופמין, וכך תחושת השובע נחלשת זמנית.

תופעה נוספת מתרחשת כאשר אוכלים מאותו סוג מזון לאורך זמן, וכך העניין בו פוחת. קינוח מביא טעמים ומרקמים שונים לחלוטין, מה שמחדש את הגירוי ומעורר שוב תיאבון.

גם לקצב פעולת ההורמונים יש השפעה. אותות השובע פועלים בהדרגה, ולעיתים חולפות עשרות דקות עד שהם מורגשים במלואם. בתוך פרק הזמן הזה, הרצון למתוק מקבל הזדמנות להתממש - במיוחד בסביבה משפחתית וחגיגית, שבה הקינוח הוא חלק בלתי נפרד מהשמחה והמסורת.