"אמרתי לעצמי: 'לא אוותר על הילדים שלי – הם חלק מהמשפחה בכל מצב'"

בכל שנה, באחד מלילות חנוכה, מתכנסים 11 ילדיה של איילת ארן למפגש משפחתי. זר שיביט בהם יתקשה להאמין שמדובר בבני משפחה גרעינית אחת. 11 האחים, שכולם כבר בנו את ביתם הפרטי, מפוזרים על פני כל "הספקטרום", כפי שארן מכנה זאת – חרדים, דתיים לאומיים, חוזרים בתשובה וחילונים.

המפגש הקבוע, והאחווה השוררת ביניהם, אינם מובנים מאליהם. ארן, כחוזרת בתשובה בעצמה, עברה כברת דרך עד שהדבר קרה.

"משהו בנשמה היה חסר"

"אני היום בת 64. גדלתי בראשון לציון, במשפחה חילונית-בורגנית ממוצעת, מה שנקרא 'ילדת שמנת'", פותחת ארן. "אבא שלי היה מהנדס, ואימא מורה ויועצת. בתיכון למדתי בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, לצד נערים מאוד אינטליגנטים ועוצמתיים. חלק מהנערים הקימו אז את 'גרעין הנוער השמאלני של שלי', והצטיירו בעיניי כערכיים ומרשימים.

"מבחינה חומרית היו לי חיים נוחים וטובים, אבל לא הייתה לי תחושת סיפוק", היא משחזרת. "הרגשתי שמשהו בנשמה חסר. אנחנו מדברות על לפני יותר מ-40 שנה, המצב עוד לא היה כמו היום, שכולם מחפשים.

"ההורים שלי נתנו לי מרחב לחפש את האמת שלי, ומצדי חיפשתי אותה בהרבה מאוד מקומות. חשבתי שאולי אמצא את המשמעות בטבע, והלכתי לבית ספר חקלאי. כשהייתי בכיתה י"ב, יצאתי לתוכנית של"פ בעיר שדרות, במסגרתה תלמידי שמינית מגיעים לעיירות פיתוח".

בעודה מתנדבת עם חברים נוספים בשדרות, החלו חלק מחבריה מ'גרעין הנוער השמאלני' לחזור בתשובה בזה אחר זה. "באותם ימים, היה נרטיב שקבע שמי שחזר בתשובה עבר שטיפת מוח. לא קיבלתי את זה. אני הרי מכירה אותם. אלו לא אנשים שישטפו להם את המוח. אם הם חזרו בתשובה, כנראה שיש שם משהו".

היא מתארת כיצד הרבתה לשוטט בשדות החיטה שהקיפו את שדרות ובחוף זיקים הסמוך, ולהרהר בנושא. "אמרתי לעצמי: 'אולי בכל זאת האמת שאת מחפשת נמצאת ביהדות. אם את כנה עם עצמך, את צריכה לבדוק גם שם'. בדיוק הוקמה מדרשה לבנות בירושלים, ואני הייתי הבת הראשונה בה".

"מי זה צפי?"

בירושלים הכירה ארן את צפריר, שיהפוך לבעלה. הוא השתייך לקבוצת החברים מ'גרעין הנוער השמאלני', וחזר בתשובה יחד עם מי שיהפכו בהמשך לרב עופר גיסין, הרב עודד ניצני, ודמויות מוכרות נוספות בעולם התשובה.

"שמעתי הרבה את השם 'צפי', וסיקרן אותי במי מדובר, כי כבר הכרתי את כולם חוץ ממנו. כשהקימו את המדרשה, באתי בדיוק ביום בו הכניסו את הריהוט. שמעתי מישהו שצעק: 'צפי, את הספסל תשים פה'. כך הכרתי אותו". הם נישאו כאשר הייתה בת 19.

החזרה בתשובה לוותה במחירים חברתיים לא פשוטים, ובלא מעט סימני שאלה והתלחשויות מאחורי גבה. "החברים דיברו ביניהם איך איילת חזרה בתשובה ומה קרה לה. היה לי קשה מבחינה רגשית, כי אלו אנשים שאהבתי. אבל ידעתי שמדובר במאבק על דבר נכון.

"היום, כשאני מסתכלת בפרספקטיבה של 45 שנה לאחור ורואה מה קרה פה במדינת ישראל מבחינת גל התשובה, זה נותן לי הרבה כוח לדעת שהיינו מהראשונים".

איך ההורים שלך הגיבו?

"בהתחלה היה להם קשה מאוד, והם קיוו שמדובר בשיגעון שיעבור לי. אבא שלי חזה לי עתיד בצבא כקצינה. כשהתחתנתי, הם הבינו שכנראה זה לא הולך לעבור", היא צוחקת.

"בחרתי באורח חיים מאוד מחייב, אבל גם מאוד מספק ומתגמל. תראי היום איזה שבט יש לי, מי היה מאמין? אפילו כבר נינים יש לנו, בלי עין הרע".

בשיעור קבוע לבעלות תשובה

"לטעות – בביטחון"

למרות הקושי, ארן והוריה שמרו על קשר טוב לאורך כל השנים. "בתחילת התשובה, ניתקתי קשרים עם חברות ועם המשפחה, אבל לא עם ההורים. תמיד הייתי במודעות של 'אלו ההורים שלך ואת לא יכולה להתנתק מהם'. גם הם, בינם לבין עצמם, אמרו: 'איילת הבת שלנו, ואנחנו לא נוותר עליה'.

"הקשר עם ההורים היה מהלך מאוד חשוב, אבל לא כולם כמונו", מציינת ארן. לדבריה, בקרב חוזרים בתשובה שהקשר עם ההורים נותק, ההשלכות ניכרו ביתר שאת אצל ילדיהם – בני הדור השני לתשובה. "הם הרגישו בבית שמשהו לא טבעי קורה פה. אחת הסיבות שאצל ילדים של בעלי תשובה יש נשירה היא שההורים לא היו טבעיים איתם. ילד מרגיש חזק את ההורים שלו".

מהן ההשלכות של הניתוק ממשפחת המוצא?

"בדרך כלל הורה מגדל את הילדים שלו באופן דומה לדרך בה גידלו אותו, ומתרחש מעין שכפול הדורות. קוראים לזה modeling. ברגע שאין לך את הדוגמה מהבית, לפי מה תגדל את הילדים שלך? אז אתה מתחיל לחפש, לשמוע, להתייעץ, ללכת לקורסים ולרבנים. ההורה שומע מכל מקור משהו אחר, ונהיה מבולבל.

"הראשון שמרגיש את הבלבול של ההורה הוא הילד. הייתה לי מנחת הורים נפלאה, בתו של האדמו"ר מלעלוב. היא אמרה לי משפט שנחרט אצלי עד היום: 'גם כשההורה עושה טעות – שיעשה אותה בביטחון'. היום אני עובדת כמנחת הורים בעצמי, ורואה שמה שהכי הורס את הילד זה חוסר הביטחון של ההורה, כי הוא חש שאין מי שיגן עליו".

בטיול חול המועד עם ילדיהם, בצעירותם

אבל לפעמים ההורה באמת חסר ביטחון. איך הוא יכול להציג מצג של ביטחון כשהוא עצמו מעורער?

"ההורה המערבי היום חשוף להמון אינפורמציה, שלפעמים סותרת את עצמה. הוא נמחץ בין המערכות, ובסוף מי שסובל מכל הלחצים הללו הוא הילד. הוא מקבל הורה מבולבל, לחוץ, מיואש, ביקורתי ושיפוטי כלפיו.

"אני מדמה את עניין החינוך לבניין. הקומה הראשונה היא קומת האהבה. כל עוד קומת האהבה - שמהווה את יסודות הבניין - לא בנויה, אי אפשר להתקדם לקומות הגבוהות יותר, שהן גבולות, חוקים, חינוך והשקפה. בדרך כלל, ההורים המערביים של היום קופצים הישר לקומות העליונות - לתחרותיות, לגבולות ולהשקפה. אגב, אצל דתיים זה מכונה 'השקפה', ואצל חילונים 'ערכים'.

"מבחינת ההורים, הילד חייב להגיע למצוינות. היום אנשים כל הזמן חיים בפחד שלא יאהבו אותם אם הם לא יהיו מצוינים, מה שעלול לגרום לדיכאון בסופו של דבר. הרבה בעיות נפשיות יושבות על המקום של המצוינות".

צפריר, בעלה של איילת, מספר סיפור לילדיהם

"ילד צריך הורה אותנטי"

למסקנות הללו, ואת שיטת 'קומות' להנחיית הורים שפיתחה בעקבותיהן, הגיעה ארן בעקבות החוויות בביתה הפרטי. "בשנים הראשונות לתשובה, גידלתי את הילדים בתמימות. כל מה שאמרו לי - עשיתי. אבל בהדרגה ראיתי שזה לא עובד עם הילדים שלי. הם לא התלהבו מהדלקת נרות חנוכה או מקדושת השבת, ומכל יתר הדברים שחלמתי להעביר להם.

"בהתחלה היה לי קשה. לקח זמן עד שהבנתי שחסר פה משהו משמעותי, וצריך להכניס גם אותו למרכיבים של החינוך, וזאת הטבעיות. ילדים רוצים הורה אותנטי, לא הורה שמדקלם להם דקלומים".

הבנת את זה כבר בילדים הראשונים?

"לא, לקח לי זמן עד שהבנתי את זה".

מה הייתה הנקודה בה הבנת שמשהו כאן צריך לעבוד אחרת?

"כשראיתי שהם מתחילים לעזוב את הדרך ולהזדהות עם דמויות מבחוץ, ולא איתנו. אמרתי לעצמי שאני על הילדים שלי לא אוותר, ושאלתי את עצמי מה עליי לעשות בשביל להחזיר אותם הביתה. היה לי ברור שהבית הוא הבסיס שלהם, והם צריכים להיות חלק מהמשפחה בכל מצב".

גם אם הם לא הולכים בדרך שלך?

"כן, ברור. זה העניין. הרי אלו שהולכים בדרך שלי – אין לי שום בעיה עם הדרך שלהם. בתקופה ההיא עוד לא הייתה קיימת כל הרוח הזאת של היום, שקוראת לשמור על קשר עם הילדים. בזמנו, הייתי די בודדה בגישה הזאת, שהיום אני רואה עד כמה היא באמת נכונה.

"האדמו"ר מבעלזא הוא הראשון, עד היום, שמזהה תהליכים חינוכיים והיה בין הראשונים שהתחיל בכך", מוסיפה ארן. היא מספרת שבפסח האחרון נערך בבעלזא טיש, אליו הזמין האדמו"ר את כלל הנושרים מהחסידות. "ראיתי תמונה. הם באו כמו שהם, עם הג'ינסים שלהם".

כריכת המדריך שהוציאה

"אני השייכות שלהם"

כחלק מהתובנות אליהן הגיעו, החליטו ארן ובעלה לעבור מהשכונה החרדית בה התגוררו שנים רבות, כחלק מקהילת ברסלב, לשכונה אחרת בירושלים. היא מסבירה, כי מטרת המעבר הייתה שילדיה יחושו בנוח להגיע הביתה גם במצבם הנוכחי.

היו לך חששות לגבי מצבם הרוחני של הילדים האחרים?

"לא. הייתה לי מנחת הורים הרבה שנים, אישה מאוד חכמה, והיא תמיד אמרה: 'ילד שרוצה להתקלקל - יתקלקל גם מהשכנים'. ילד תמיד ימצא לעצמו ממי ללמוד אם יחפוץ בכך. ככל שהשנים עוברות, אני רואה עד כמה הדבר נכון. מה ששומר על הילדים אלו אהבת ההורים, הקשר והשייכות. שם הכול מתחיל.

"הילדים הללו, שעוזבים את הבית, הם אומללים. חסרה להם שייכות, והם לא מרגישים קשורים לשום מקום. הבנתי שאני השייכות שלהם. אני אימא שלהם, אנחנו ההורים שלהם, ואני רוצה שהם ירגישו שייכים אליי. בסופו של דבר, חלק מהילדים שלי גם התחזקו וחזרו בתשובה", היא משתפת.

"לכל ילד יש את התהליך ואת המסע שהוא צריך לעבור בחיים, ואנחנו כהורים, תמיד נהיה שם בשבילם במסע הזה. ובאמת, אין לי ילדים שהם ב'אנטי'. הבת שלי, שהיא חילונית, יכולה להתקשר אליי ולבקש 'אימא, תתפללי עליי, יש לי מבחן חשוב עכשיו'. את הקשר עם הקב"ה הם לא איבדו, ומבחינתי זה המפתח".