הצפרדע שפיתחה חיסון: הכירו את צפרדע הבריכה המנומרת

בלילה קיצי לח על שפת בריכת מים יפנית, הצרעת הענקית האסייתית נראית כמו מלכת הביצה. גוף כתום שחור, עוקץ באורך שישה מילימטרים וארס שהוגדר לא פעם כאחד הכואבים בעולם. עבור רוב בעלי החיים זו חיה שמקפידים להתרחק ממנה. אבל אז, מן המים, עולה דמות שקטה ומנומנמת לכאורה – צפרדע בריכה מנומרת. בתוך שניות מתהפך סדר הכוחות: הצרעה הופכת לארוחת ערב, והעוקץ הקטלני שלה מתגלה כחסר אונים.

הסיפור הזה לא לקוח מאגדה, אלא מניסוי אמיתי לגמרי. ד"ר שינג'י סוגיורה מאוניברסיטת קובה ביפן ביקש לבדוק מה קורה כאשר מציבים את צפרדע הבריכה המנומרת Pelophylax nigromaculatus מול צרעות ענק, ובהן גם צרעת הענק האסייתית, המכונה במערב "צרעת הרצח". התוצאות, שהתפרסמו לאחרונה בכתב העת המדעי Ecosphere, הדהימו אפילו את החוקר עצמו.

סוגיורה אסף צפרדעים בגודל שונה, והתאים לכל אחת מהן צרעות עבודה משלושה מינים: צרעת צהובה נפוצה, צרעת אנליס וצרעת הענק האסייתית Vespa mandarinia. כל צפרדע נבחנה פעם אחת בלבד, בתנאי מעבדה מבוקרים, כשהצרעה משוחררת מולה בתוך מכל. כמעט כל הצפרדעים תקפו את החרק בלי היסוס. מה שקרה בשניות שלאחר מכן נראה כמו קרב לא שוויוני – אבל בדיוק הפוך ממה שהיינו מצפים.

הצרעות לא חסכו בעקיצות. בהילוך איטי נראו העוקצים חודרים ללשון, לשפתיים, לפה ואפילו לעיניים. כל עקיצה כזו, עבור עכבר בגודל דומה, עלולה להיות קטלנית. ארס הצרעה פוגע בתאי דם אדומים, עלול לגרום להפרעות לב ואף למוות. ובכל זאת, הצפרדעים פשוט המשיכו לאכול. לפי נתוני הניסוי, 93 אחוז מן הצפרדעים טרפו בהצלחה את הצרעה הצהובה, 87 אחוז טרפו את צרעת האנליס ו־79 אחוז הצליחו לבלוע גם את צרעת הענק האסייתית – למרות שורת עקיצות חוזרות ונשנות. אף צפרדע לא מתה, לא הראתה סימני שיתוק, ואף אחת מהן לא הקיאה את הטרף. ימים לאחר מכן נמצאו שרידי הצרעות בצואת הצפרדעים, כאילו לא אירע דבר.

עבור הביולוגים מדובר ברמז ברור: לצפרדע הבריכה המנומרת יש מנגנון עמידות יוצא דופן, אולי כפול – גם נגד כאב וגם נגד הרעילות עצמה. מחקרים קודמים הראו שאין קשר ישיר בין עוצמת הכאב לעוצמת הארס אצל חרקים עוקצים. יש מינים שעוקצים בכאב נורא אך אינם קטלניים, ואחרים שהארס שלהם הורג במהירות, עם כאב מועט יחסית. במקרה של הצפרדעים, נראה שהן מצליחות להתעלם משני ההיבטים גם יחד.

ובכן, הקב"ה דאג לצפרדע הזו לאוכל, אף על פי שהאוכל אמור להיות רעיל. אבל איך הוא עשה זאת? האמת היא שאנשי המדע אינם יודעים עדיין באופן ברור, אך מנסים לנחש: סוגיורה וחוקרים נוספים מעלים את האפשרות שלצפרדעים יש מחסום פיזיולוגי – למשל חלבונים בדם או במעטפת הרקמות – שחוסם את חדירת הרעל לתאים או מנטרל אותו במהירות.  

מבחינת הטבע, המשמעות ברורה: במקום טורף קטן שמפחד מצרעת ענק, מתקבלת מערכת אקולוגית מורכבת יותר, שבה גם החרק המאיים ביותר אינו חסין מפני פיו של דו־חיים פשוט לכאורה. באזורי חקלאות ביפן, שם הצרעות מגיעות לשולי בריכות כדי לשתות מים ולאסוף צוף, שוכבות אותן צפרדעים במארב, תופסות אותן בשנייה הנכונה ומסוגלות לחסל אף את הגדולה והחזקה שבהן.

אבל מעבר לסיפור הטבע הדרמטי, יש כאן גם פוטנציאל רפואי מרתק. אם אכן קיימת אצל הצפרדעים מערכת חיסון טבעית נגד הארס, או מנגנון שמדכא את תחושת הכאב בעוצמה כה גדולה, הבנתו יכולה לפתוח דלת לפיתוח טיפולים חדשים נגד כאב או דלקות בבני אדם. חוקרים כבר מציעים להשתמש בצפרדע הבריכה המנומרת כמודל לחקר עמידות לרעלים אצל חולייתנים, בדומה לחקר עמידות לטוקסינים בעכברים מיוחדים ובלטאות מדבר.

בסופו של דבר, התמונה שמצטיירת מן המעבדה ביפן היא כמעט הפוכה מן האינטואיציה. החיה הקטנה, הרכה, הלחה, זו שאנו רגילים לראות כבעל חיים שברירי בשולי שלולית – היא זו שמסוגלת להרים ראש אל מול החרק המאיים ביותר בסביבתה, ולבלוע אותו חי. עבור מי שמביט בטבע בעיניים של התפעלות, זו תזכורת עד כמה העולם מלא הפתעות נסתרות: גם במקום שבו העוקץ נדמה כבלתי מנוצח, יש יצור קטן שיודע להפוך אותו לארוחה.