מפתיע: כשהרב בירך את המאפיונר האיטלקי

זה נשמע כמו קטע מסרט: מנהיג מאפיה איטלקית-אמריקנית, האיש שזכה לכינוי “The Godfather”, יושב מול ראש ישיבה ליטאי מהנחשבים בדורו, ומבקש ממנו ברכה. היה זה היום שבו הרב אהרן קוטלר, מגדולי ראשי ישיבות ליטא, ביקש סיוע מראש משפחת הפשע ג’ו בונאנו להצלת בחורי ישיבה מאימת הנאצים.

שנות ה-40. אירופה בוערת. הנאצים מתקדמים, גבולות נסגרים, והידיעות על השמדה מגיעות לאט לאט לאמריקה. ארבעה-ועשרים תלמידי ישיבה יהודים נלכדים באיטליה – אזור הנתון לשליטה של הצבא הגרמני והמשטר הפשיסטי. ללא התערבות חיצונית, גורלם היה ידוע מראש.

הרב אהרן קוטלר, מייסד ישיבת לייקווד ומנהיג מרכזי של יהדות התורה בארצות הברית, ראה עצמו אחראי לגורלם. יחד עם פעיל הציבור ואיש העסקים ארווינג בונים, חיפש דרך שאיש לא האמין שתיתכן: לפנות למאפיה האיטלקית-אמריקנית, זו ששלטה ברציפים, בשוקי ההברחות, ובחוליות הגבול בחוף המזרחי.

בונים, שהיה בעל היכרות עם אנשי עולם תחתון, אמר לרב: יש אדם אחד שיכול לעזור. ג’וזף בונאנו.

כך, על פי הסיפור נכנסו הרב קוטלר ובונים לחדר צדדי, אפוף עשן סיגרים וריח של כוח. בונאנו הביט ברב היהודי ברתיעה. "מי האיש הזה?", שאל את בונים. "זהו הסנדק של העם היהודי", השיב.

דקות ארוכות ישבו זה מול זה שני אנשים שלא היו אמורים להיפגש לעולם. הרב הציג את המצב: בחורי ישיבה נידונים לגרוע ממוות. רק התערבות מהירה – קשרים, כסף, כבוד – עשויה לשנות את גורלם.

בונאנו, כך מספרים, אמר: "בשביל הסנדק שלכם – אעשה הכול". הוא ביקש דבר אחד: ברכה. הרב קם, הניח יד בעדינות על כתפו של ראש המאפיה, ובקול שקט אמר: "שתאריך ימים ותמות במיטתך".

במרחבי העולם התחתון, זו הייתה הבטחה שלא רבים זכו לה.

מה שאירע לאחר מכן הפך את הסיפור לאגדה: בעזרת קשריו, השפעתו ואולי גם האיום השקט שמרחף בכל ענין שהמאפיה מעורבת – שוחררו הבחורים. יציאתם מאיטליה הושלמה במסלולים סמויים מן העין, והם הגיעו לארצות הברית.

הברכה, כך אומרים, התקיימה: ג’ו בונאנו חי עד גיל 97 ומת בביתו, בשיבה טובה – דבר חריג ביותר עבור מי שחי את חייו בלב עולם הפשע.

עשרים שנה חלפו. יום אחד נעצרה לימוזינה שחורה בכניסה לישיבת לייקווד. שני גברים בחליפות כהות ירדו ממנה, ביקשו לפגוש את הרב אהרן קוטלר – מבלי לדעת שכבר נפטר. בנו, הרב שניאור, יצא אליהם. הם הציגו את עצמם כבניו של בונאנו: "אבא שלנו תמיד אמר שהברכה שקיבל מהרב שלכם הצילה את חייו. אנו רוצים ברכה כזו גם לעצמנו".

הרב שניאור הביט בהם בשקט ואמר: "אבי היה אדם שמסוגל לתת כזאת ברכה. אני – אינני יכול".

הם עזבו כלעומת שבאו.

הסיפור הזה – חלקו מתועד, חלקו עבר מדור לדור – מקפל בתוכו פלאי השגחה, מפגש בלתי-אפשרי בין שני עולמות, ובעיקר: נחישות יהודית להציל כל נפש, גם כשהדרך עוברת במסדרונות האפלים ביותר של החברה.