"שנינו עם שיתוק מוחין – והקב"ה נתן לנו שני זוגות תאומים"

העמוד ברשת החברתית של דפנה אדרעי מלא בבקשות – לתרומה כספית, לתרומות רהיטים או למוצרי חשמל. לא ברור כמה מגולשי העמוד יודעים שהאישה הנמרצת, שעומדת מאחוריו ומנצחת על פרויקטים של חסד, מתמודדת עם שיתוק מוחין מלידתה.

"בזכותה אני כותבת היום"

אדרעי, תושבת חיספין בת 44, נשואה לאלרואי, בעל שיתוק מוחין אף הוא, והם הורים לשני זוגות תאומים. "נולדתי בחודש שביעי, ובזמן הלידה לא הגיע חמצן למוח במשך שלוש שניות", היא מספרת בריאיון להידברות.

הנזק לא נראה מיידית. רק בגיל חצי שנה סבתה, אחות במקצועה, הסבה את תשומת לבם של הוריה שהיא לא מתפתחת בקצב תואם לגילה. האבחנה הרפואית הייתה מיידית: שיתוק מוחין.

"החוסר בחמצן בזמן הלידה פגע בנקודה במוח, שאחראית בעיקר על תפקוד הרגליים וגם קצת של הידיים. הרופא הסביר להורים שלי שכנראה לא אוכל ללכת כמו כל בן אדם, ואצטרך עזרים מסוימים.

CP" זו נכות שיש לה הרבה הופעות במציאות", היא מפרטת. "יש גם אנשים שלגמרי לא יכולים לדבר וצריכים עזרה בכל דבר. אני, ברוך ה', כן יכולה לדבר או למשל לאכול ולשתות בעצמי".

בשנות הגן למדה אדרעי במוסדות חינוך מיוחד, וגם את כיתה א' התחילה במסגרת כזו. "אבל אז אבא שלי, שהיה מורה במשך 35 שנה, הבין שבבית הספר המיוחד לא אמצה את יכולותיי.

"אמנם נתנו לי מענה לכל הקטע הפיזי והטיפולי, אבל מענה לימודי פחות קיבלתי. בתקופה הזו גם כמעט ולא היו מסגרות חינוך מיוחד לילדים ממשפחות דתיות. ההורים שלי החליטו, בניגוד לכל המלצות המערכת, להעביר אותי לבית הספר הדתי הרגיל בשכונה הסמוכה".

היא מתארת את ההשקעה הרבה שנדרשה ממנה כדי ללמוד לכתוב. "המוטוריקה העדינה היא משהו שלא בא לי בקלות. אימא שלי הושיבה אותי על הברכיים שלה, ועשתה איתי ביד את התנועות של האותיות.

"למדנו את האות א', וכשסיימנו אמרתי לה: 'א', זה קשה, איך אני אעבור עכשיו לב'?'. בהרבה יזע הצלחתי. ברוך ה', בזכותה אני היום כותבת גם בכתב יד".

איך חווית את שנות בית הספר מבחינה חברתית?

"הילדים קיבלו אותי די יפה. היו תקופות שהיו קצת יותר קשוחות, עם פחות יחס, אבל בגדול אני יכולה לומר שקיבלו אותי". אדרעי המשיכה הלאה לתיכון לבנות, ולאחר מכן פנתה לשירות לאומי בקריית גת.

דפנה אדרעי

"לגמרי הפסד שלהם"

"היינו 12 בנות, וכל אחת מאיתנו קיבלה משפחה. אלו היו משפחות של עולים חדשים או משפחות ישראליות עם קשיים שונים, ואנחנו התלווינו אליהן בשעות אחר הצהריים כדי לעזור. סייענו להורים להבין טפסי בנק, להכין שיעורי בית עם הילדים ומשימות דומות נוספות. בבוקר היינו בכיתה של אחד מילדי המשפחה".

הפגישה הראשונה עם המשפחה חקוקה היטב בזכרונה. "הרכזת של הפרויקט התלוותה אליי, כמו שהתלוותה לכל הבנות בפעם הראשונה. נכנסנו, הצגתי את עצמי וערכנו שיחת תיאום ציפיות.

"כשסיימנו, יצאתי מבית המשפחה, וכשהייתי כמעט בחוץ, שמעתי את האימא אומרת לרכזת: אני לא רוצה שהיא תבוא לפה, המצב שלה קשה".

המילים הקשות הלמו בה. "אמרתי לעצמי: 'הקב"ה שלח אותי לפה, לא רק שהכול יהיה ורוד ומצליח ושדרכי תהיה סוגה בשושנים. הוא שלח אותי גם כדי שיהיו לי התמודדויות".

כשחברותיה של אדרעי שמעו ממנה את הסיפור, הן הזדעזעו. הן היו מוכנות להפגין ולעשות הכול כדי שתקבל משפחה אחרת. "התקשרתי לחברה מאוד טובה, וסיפרתי לה מה קרה. היא שמעה ואמרה לי: 'הם מסתכלים על הקביים שלך? זה אומר שהם ממש לא מכירים אותך. הם מפסידים אותך, וזה לגמרי הפסד שלהם'". אדרעי, בתעצומות נפש, החליטה לא לעזוב את המשפחה שקיבלה.

לא נפגעת?

"אני בדרך כלל לא נפגעת מאנשים, כי המשפטים הללו מגיעים מבורות ומחוסר היכרות איתי. בפעם ההיא דווקא כן נפגעתי. הרגשתי שבאתי לתת ולעזור, ולא רוצים את העזרה שלי". היא מסבירה כי התמיכה שקיבלה מחברתה עודדה אותה מאוד. "הם פשוט ראו את הקביים ואת צורת ההליכה, וקצת נלחצו".

עברה חצי שנה. אדרעי הרגישה שאמנם היא השתלבה, הן בבית הספר בו התנדבה והן במשפחה שליוותה, אך עדיין ההשתלבות לוותה ברתיעה קלה מצד חלק מילדי בית הספר. "הגיע חודש אדר, וחשבתי יחד עם החברות שלי מה אפשר לעשות, במסגרת ההכנות לפורים, שיעזור להנגיש את העניין של הקביים. הן אמרו שיש להן רעיון".

אדרעי הלכה לישון, ואת הקביים השאירה במקומן הקבוע, מחוץ לחדרה. "בבוקר התעוררתי, וראיתי שהן הפכו לי את הקביים לזוג ג'ירפות בשם ג'יף וג'יפה. לג'יף היה שיער כחול, ולג'יפה היה שיער ורוד. הם ממש בנו סיפור מסביב.

הלכתי עם ג'יף וג'יפה בגאווה ברחוב. כשהגעתי לבית הספר, כל הילדים רצו אליי. כולם רצו להביא לי כיסא שאשב, כדי שהם יוכלו לשחק עם הקביים", היא צוחקת. "גם כשהייתי צריכה לעלות מדרגות, הילדים רבו מי יעלה לי את הקביים. האירוע קצת שבר את הקרח".

חתונה בשיטת 'הכיסא החם'

את בעלה הכירה אדרעי בשידוך של חברה. היא הייתה בשנה הראשונה ללימודי עבודה סוציאלית ברמת גן, והוא למד בישיבה במצפה רמון. לפגישה הראשונה היא איחרה בשעה וחצי.

היא נזכרת שמיד אחרי שהציגה את עצמה, "אלרואי נתן שם אחלה מונולוג. כשסיים, אמר לעצמו שאם לא דיברתי כנראה לא היה לי טוב". לשמחתו, אדרעי הביעה נכונות להמשיך.

בפגישה השלישית הם אכלו פיצה, וכשאדרעי קמה ליטול ידיים אלרואי הופתע לגלות שהיא הולכת לכיוון הכיור ללא הקביים. "בזמנו יכולתי ללכת קצת בלי קביים ולהיתמך בקירות. הוא אמר לעצמו: עם אישה כזאת אני רוצה להתחתן, שום דבר לא עומד בפניה והיא יכולה לעשות הכול". כעבור שמונה פגישות, הם החליטו להינשא.

אל החתונה, שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים, הוזמנו 800 אורחים, אך בפועל הגיעו 1,200. "הרבה אנשים התקשרו להורים שלנו ואמרו להם: אנחנו יודעים שלא הזמנתם אותנו, אבל בכל זאת אנחנו באים. זו הייתה חתונה בשיטת הכיסא החם. מנה ראשונה מישהו אכל, אחר כך באותו כיסא מישהו אחר אכל מנה שנייה ואת הקינוח אכל אדם שלישי – כי אנשים באו בעיקר לשמח".

"שפע גדול"

שלוש שנים לאחר נישואיהם, ולאחר טיפולים, נולדו לבני הזוג אדרעי תאומים בנים. "הקב"ה הרעיף עלינו שפע גדול. קראנו להם מאור ויוסף חיים. כיום הם בני 19, מתוקים ממש, ואנחנו משתדלים בכל יום להודות עליהם".

לאחר ארבע שנים קרה הנס שנית. "לפני כמעט 15 שנה, נולדו לנו תאומות מתוקות, גפן וכרמל. ברוך ה', כל ילדינו בריאים, בלי שום נכות, וכולם נולדו בחודש תשיעי".

איך מגדלים ילדים כאשר שני בני הזוג מתמודדים עם שיתוק מוחין?

"כשהתאומים היו בני חודשיים, הבאנו עובדת זרה שתעזור לנו. אבל אלו היו שנים מאוד שמחות, כי זכינו לראות את הילדים שלנו גדלים, והיינו שותפים מלאים בגידול שלהם. עם זאת, חשוב לי לציין שהדבר לא היה פשוט. לגדל ילדים זה לא פשוט לכל זוג, ועל אחת כמה וכמה לנו".

היא משתפת בכנות, כי העובדת הזרה, שגרה בביתם ועזבה לאחרונה, הייתה אהובה מאוד על משפחתם, ונוכחותה סייעה רבות אך גם יצרה מורכבויות. "בהתחלה הייתי אומרת: 'איך הם ידעו שאני אימא שלהם, אם העוזרת מטפלת בהם?'. הרי לא יכולתי לקלח אותם, למשל, או פעולות פיזיות נוספות שבדרך כלל אימא עושה".

יחד עם זאת, לאדרעי זכור מקרה שממחיש כי הם השכילו למצוא את האיזון הנכון. "היינו פעם בטיול עם ההורים, ואבא של אלרואי התקשר לומר אחר כך שלדעתו עשינו משהו מאוד נכון עם הילדים. מגיל מאוד קטן הם ידעו לחלק את הבקשות בין אימא ואבא לעובדת. הם הגיעו אלינו בכל הקטע הנפשי – לדבר איתנו ולשתף אותנו – ואליה הם פנו יותר בדברים הפיזיים".

מה היחס של הילדים כלפי השיתוק שלכם?

"ממש בטבעיות. הילדים שלנו מאוד חברותיים ומביאים חברים הביתה. הבית שלנו תמיד פתוח, ונראה לי שאנשים די מחבבים אותנו".

"לתת לקב"ה להיכנס פנימה"

בנוסף לגידול הילדים ולעבודתה כמורה בעבר וכמנהלת משרד כיום, בעשר השנים האחרונות אדרעי מובילה קבוצת חסד של תמיכה במשפחות נזקקות.

איך הגעת לתחום?

"אחרי החתונה התנדבתי במצפה רמון בעמותת אנוש, שזו עמותה לנפגעי נפש. התפקיד שלי היה גיוס משאבים. פעם אחת מנהלת המועדון פנתה אליי בבקשה לגייס 500 שקלים עבור צ'ופרים לטיול שתוכנן לחניכים. היא הציעה שאפנה לשופרסל במצפה רמון.

"אמרתי לעצמי: למה שאפנה לשופרסל מצפה רמון? אפנה ישירות למנכ"ל שופרסל". היא מתארת, כיצד התקשרה לשירות הלקוחות וביקשה לשוחח עם המנכ"ל. היא לא נרתעה מהסירוב שקיבלה, והמשיכה בעקביות להתקשר מדי יום, עד שקיבלה את מבוקשה – שיחה עם המנכ"ל.

"סיפרתי לו על הפעילות של אנוש בכלל ועל הפעילות של הסניף במצפה רמון. הוא שמע, ותרם לעמותה קניות בסניף שופרסל ב-60,000 שקל, שיתפרסו על פני חמש שנים".

ההצלחה דרבנה את אדרעי. בהמשך, היא ומשפחתה עברו לעפולה, שם עבדה כמורה בבית ספר 'יובלים', בו לומדים בעיקר ילדים בעלי CP ומוגבלויות קשות נוספות.

"התחלתי להסתכל סביב ולהציע רעיונות. פעם אחת הצעתי להם לארגן יום סטיילינג עם איפור ותסרוקות, והבטחתי שאשיג את הכסף הדרוש לשם כך. יחד עם אשת צוות נוספת עבדנו על תכנון היום. חזרתי הביתה וניסיתי לפנות לתורמים – ללא הצלחה. לאחר כמה שעות אמרתי לאלרואי: 'למה אני לא משיגה את הכסף? איך זה יכול להיות? הרי מדובר בחסד'. הוא ענה לי: 'תוציאי מהמשוואה את 'אני'. זה לא קשור אלייך אלא לעם ישראל'. תוך כמה שעות הצלחנו להשיג את הסכום, וקנינו איפור וכל מה שצריך".

כיום עיקר פעילותה היא דאגה למשפחות נזקקות – החל מסלי מזון וכלה בריהוט. המשפחות מגיעות מכל הארץ, והיא מקפידה לברר עליהן ולוודא שהצורך אכן אמיתי.

אדרעי מציינת שהחסד נלמד מהוריה ומהורי בעלה, ומביעה שמחה על כך שחלחל גם לילדיהם. "הם מגיעים לפעמים לבקש עבור חברים, כאלו שהם יודעים שיותר קשה להם, ואומרים לי: 'אימא, אולי תנסי לעזור?'".

מהיכן הכוחות לכך?

"אני משתדלת לעשות חסדים כמה שאני יכולה. יש תקופות שאני יותר פנויה ויש תקופות שפחות, אבל אני משתדלת תמיד להיות בתוך הנושא. בסוף, העיסוק בחסד נותן לך את הכוח. עם ישראל, שהוא גם ככה עם מדהים וצדיק, בא לעזור בכל מיני מיזמים ובצרכים של חסד למשפחות שזקוקות לכך.

"אני אף פעם לא לוחצת על אנשים בענייני תרומות, אלא תמיד אומרת לקב"ה שאנחנו שליחים שלו ושרק נהיה ראויים לכך. הוא כבר ידאג לכולם. כל הזמן מצטברים אצלי פרויקטים של חסד – וזה אף פעם לא מסתיים. רק עכשיו יש מישהי שצריכה מיטה, ויש משפחה שצריכה בדחיפות בגדים לילדים".

יש לך מוטו לחיים שמכווין אותך ונותן לך את הכוח?

"אני מאמינה שהכול מאת ה'. ברגע שאנחנו נותנים לקב"ה להיכנס פנימה, אנחנו רואים ישועות ושפע".