גם בימים הכי עמוסים - על זה אסור לוותר

יש אנשים שמחפשים שינוי גדול, מהלך דרמטי, החלטה שתהפוך את החיים. אבל לפעמים, דווקא הדבר הכי שקט ויומיומי הוא זה שקובע הכול. החפץ חיים מגלה אמת מטלטלת: יום שעובר בלי חסד - הוא יום שחסר בו משהו מהותי. לא רעיון גבוה, לא דרשה רחוקה, אלא מידה אחת פשוטה שיכולה להאריך חיים, לכפר עוונות, להגן מפגעים ולהשאיר חותם אמיתי על כל יום ויום. ברגע שמבינים את זה, כבר אי-אפשר להמשיך להתייחס לחסד כאל “תוספת נחמדה” - אלא כאל יסוד שמחזיק את החיים עצמם.

כך כותב החפץ חיים בספרו "אהבת חסד": "והנה אחרי שביארנו את גודל עניינה של מידת החסד, שהיא מועלת לאדם להאריך ימיו וגם לכפר עונותיו, והיא עומדת לו להציל אותו מכל הפגעים, והוא חוסה בצל השם יתברך לבדו, ולא בצל כנפי הכרובים, ואוכל פרות המצווה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, וזוכה להיות לו בנים בעלי עושר בעלי חכמה וכו', גם הוא זוכה על ידה לעתיד לבוא בדין ושארי טובות נשגבות וכנ''ל - על כן כמה יש לו לאדם להתדבק במידה הקדושה הזו ולאהוב אותה אהבה עזה, וכמאמר הכתוב (מיכה ו' ח'): 'ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד'. כי המצווה הזאת עומדת לו לאדם עד סוף כל הדורות".

מזהיר החפץ חיים: "ומאוד צריך להיזהר, שלא יחסר לו מידת החסד אפילו יום אחד מימי חייו, כמו שצריך איש הישראלי להיזהר לעניין קביעת עיתים לתורה בכל יום.

החפץ חיים מוסיף ומזהיר כי על האדם ללכת בדרכיו של הקב"ה ולהיטיב לזולת ולעשות חסד. הוא מביא את דברי הזוהר, "שמכל יום ויום מימי חייו של האדם נעשה בריאה רוחנית קדושה, ולעתיד לבוא, בבוא זמנו להיפקד מן העולם, באים כל ימיו למעלה עמו להעיד עליו לפני אדון הכל. ועל כן צריך כל אדם להיזהר, שיהיו כל ימיו שלמים בקדושה. והיינו, בלימוד התורה בכל יום, שעל ידי זה הוא בא לידי אהבת השם יתברך, וכמו דאיתא בספרי (פרשת ואתחנן פסקה ל"ג) על הפסוק (שם ו' ה'): ''ואהבת את ה'', עין שם; וגם לידי קיום המצות, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין מ'): 'גדול התלמוד שמביא לידי מעשה'. וגם יראה להתדבק בכל כוחו תמיד במידות השם יתברך, שהוא רק לטוב ולחסד. ועל ידי זה יזכה, שיאר ה' פניו אליו, וכמו דכתיב (ישעיה נ"ח י'): 'ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע; (שם ח') אז יבקע כשחר אורך; (שם י"א) והשביע בצחצחות נפשך'.

מסכם החפץ חיים ואומר: "והנה על פי הדברים האלה, כשיתבונן האדם בימים שעברו לו מימי חייו, ימצא, שרובם חסרים מהמידה הקדושה הזו, ולפעמים חסרים גם מתורה. ויראה על כל פנים להתחזק ביתר ימי חייו לקדשם, שלא ילך יום אחד בלי תורה וחסד".

החפץ חיים מזהיר כי על האדם להיות עסוק בתורה ובחסד, וכדבריו: "להיות מצוי ורגיל תמיד בזה". על כן נאמר במקומות רבים בדברי חז"ל: "העוסק בתורה וגמילות חסדים", ולא אמרו: כל מי שלמד תורה ועשה חסד, כדי "להראות שצריך האדם להיות מצוי ורגיל תמיד בזה". ועל כן כתוב בספר משלי: "רודף צדקה וחסד" - הרי שמה שאמר הכתוב: 'רודף חסד', היינו, שרודף תמיד אחר המידה הקדושה הזו. והארכנו בכל זה לעקור הטעות, שנשתבשו בו איזה אנשים שחושבים, שמאחר שעשה פעם אחת גמילות חסד לאיזה איש, יצא בזה לכמה שבועות, אף שיש בכוחו לעשות עוד טובות לשאר אנשים. כי אם בכל יום ויום מימי חייו, אימתי שנזדמן לו המצווה הזאת, מחוייב לעשותה, אם יש בכוחו, ואפילו כמה פעמים ביום - כלומר, בכל פעם שמזדמנת לאדם מידת חסד, אם יש בכוחו - הוא מחוייב לקיימה, ואפילו כמה פעמים ביום.

נזכור כי חסד יומיומי לא חייב להיראות גדול או מרשים. הוא מתחיל בדברים הקטנים שאנחנו כמעט לא סופרים: מילה טובה לאדם עייף, הקשבה אמיתית למי שצריך לפרוק, הודעה מחזקת למישהו שזקוק לה. זה יכול להיות וויתור על התור, על החנייה, על זכות הקדימה, עזרה בלי להתחשבן, לחייך באמת, לתת צדקה, להעניק מזמננו וכוחותינו לאחר, ולהיות במודעות לצרכיו. החפץ חיים מלמד שחסד כזה - פשוט, זמין, יומיומי - הוא בונה את היום שלנו מבפנים, נותן לו משמעות מכפר את עוונותיו, ושומר עליו לנצח נצחים.